חפץ חיים על ספרא, מצורע, פרק ה ג

(ג) אבניו שלו וכו'. מדלא כתב "את האבנים" וכתב "אבניו" למעוטי של שכנו דאם היה כותל של שותפות אינו נותץ אלא שלו היינו הצד שהנגע בו:

מלמד שגורר ומוציא. פי' גורר במגירה לפי שאינו נותץ אלא חלקו ומניח חלק חבירו:

את אבניו כל אבניו שנבנו עמו. פי' מדלא כתיב "ונתץ את האבנים" כדכתיב בחליצה ש"מ כל אבניו קאמר ומה דקאמר שנבנו עמו לאפוקי מה שהכניס משנבנה וכדלקמיה:

אבניו ולא אבני העלייה. מדכתיב "את הבית את אבניו" משמע דוקא אבניו של הבית ולא של העלייה:

הכי גרסינן עציו ולא כו' עפר הבית ולא כו'

ולא אבנים שהכניס לו משנבנה. אף דהיו בו בעת הנגע ובודאי נטמאו גם כן מכל מקום לענין נתיצה אינו מחוייב לנתצם והטעם מדכתיב "ונתץ את הבית את אבניו ואת עציו" - אבני הבית משמע אותם שהם עיקרו של בנין שנבנו עמו (ראב"ד):

ולא עפר המתכות שלו. פי' מתכות לשון התכה והיינו העפר שניתק ממנו מאליו כבר קודם נתיצה אלא אותם שנשר בשעת נתיצה עליהם נאמר "והוציא אל מחוץ לעיר וגו'":

אם נאמר בחליצה וכו'. פי' למה צריך הכתוב למכתב בחליצה "וחלצו את האבנים" וכן "העפר יקציע" וכן כתוב בנתיצה – לילף חד מחבריה, אבל על עציו לא שאל דעצים ליתנהו בחליצה רק בנתיצה:

האבן שבזוית. כל רוח נקרא זוית:

חולץ את כולה. אפילו של שכנו כדלעיל סוף פרשה וי"ו בפרק ד' הלכה ב':

נותץ את שלו וכו'. כדלעיל בריש הפרק וה"ה לענין עפר בנתיצה הוא דוקא שלו כדלעיל:

ובחליצה אינו חולץ וכו'. וה"ה לענין עפר אינו משליך אלא העפר אשר הקצו סביב הנגע מה שאין כן בנתיצה כתיב "כל עפר הבית":