חפץ חיים על ספרא, קדושים, פרשה ג ג

(ג) במה דברים אמורים. שהנוטע לסייג ולקורות ולעצים פטור בזמן שהוא ראוי להם, ור"ל יש עצים שהם ראויים לסייג ולקורות שיש להם ענפים מרובים ועולה קורותם יפה ישרים וגבוהים ויש שאינם ראויים אלא לעצים בלבד שאין להם לא קורה ולא ענפים מרובים שיהיו ראויים לסייג ולא פירותיו יפין:

שאין ראוי להם מנין. דהיינו שנטע אילן לסייג שאין ראוי לסייג מחשבתו בטלה והוי כעולה מאליו וחייב בערלה וכדכתבינן לעילח דברשות היחיד העולה מאליו חייב בערלה:

וחישב עליו לאכילה מנין תלמוד לומר כל עץ מאכל. דמשמע אפילו חישב עליו רק לבסוף לאכילה גם כן חייב:

משעת נטיעתו. ולא משעת שמוציא פרי שנאמר "ונטעתם וגו'" וסמיך ליה "שלש שנים":

ולולבים. הם הענפים הרכים היוצאים בראש הבדים והם רכים מאוד:

ומי גפנים. הם המים היוצאים מהגפנים כשחותכין ופוצעין אותם בימי ניסן או שכותש עץ הגפן כשהוא רך ומוציא ממנו מים:

סמדר. הוא הפרח שממנו יהיה הפרי הנאכל:

עקנקלות. פי' בירושלמי שהם הענבים שלא הבשילו כל צרכן והפסיד אותם הרוח המפסיד האלנות:

תלמוד לומר פריו פריו. שני פעמים כתיב לרבות אף הפרי המקולקל:

לרבות את כולם. שכולם אסורים בשנות הערלה: