חפץ חיים על ספרא, אמור, פרשה ז ו

(ו) הכי גרסינן איש היחיד מביא וכו' או אינו אומר איש וכו' כשהוא אומר ואיש לרבות השותפין. הא מה אני מקיים איש וכו'. [קרבן אהרן והגר"א]. ושורש הדבר דיש כאן מיעוט וריבוי. איש הוא מיעוט (דהוי מצי למיכתב וכי יקריב). והוי"ו של "ואיש" היא ריבוי. ומסבתרא יותר שהמיעוט קאי על צבור שהוא רבים ורחוק יותר מן יחיד, מה שאין כן שותפין אינו רחוק כל כך מן יחיד:

ועתה נבאר הברייתא. איש היינו הפסוק "ואיש כי יקריב זבח שלמים לפלא נדר או נדבה. תיבת "איש" בא למעט דוקא איש דהוא היחיד מביא שלמה נדבה ולא הצבור דאין יכולין לנדב שלמים רק שלמי חובה והוא כבשי עצרת: