חפץ חיים על ספרא, אמור, פרשה ז י

(י) מכאן אמרו. פי' מקרא זה נולד הפלוגתא בין החכמים:

שאחזו דם. חולי הבא מחמת ריבוי הדם:

את הדם. היינו אפילו במקום שאין עושין בו מום דמתוך שאדם בהול על ממונו אי שרית ליה במקום שאין עושין בו מום אתי למעבד במקום שעושין בו מום ואף על פי שהמום יעשה מאיליו ואינו מתכוין אליו סבר ר' יהודה דבר שאינו מתכוין אסור:

יקיז. בין מת בין שלא מת:

ובלבד שלא יעשה בו מום. דסברי רבנן דלא גזרינן מקום שאין עושין בו מום אטו מקום שעושין בו מום, אכן צריך להזהר בהקיזו שלא יבוא לידי מום שאם מקיז סמוך לאוזן או לניב שפתיים או לחוטם צריך ליזהר שלא יפגום את אזנו או את נבי שפתיו:

ואם עשה בו מום. על ידי ההקזה הרי זה לא ישחוט עליו אע"ג שעשאו שלא בכוונה ס"ל דבר שאין מתכוין אסור והוי כמו שהטיל בכונה:

יקיז אף על פי שעושה בו מום. פי' אף על פי שאפשר שעל ידי ההקזה יעשה בו מום סבר ר"ש דדבר שאין מתכוין מותר, ולא שיקיז במקום שודאי עושה בו מום דהא מודה ר"ש בפסיק רישיה ולא ימות. ולר' שמעון אם נעשה בו מום נשחט עליו (בכורות לז, א):