חפץ חיים על ספרא, אמור, פרשה ד ב

(ב) מנין שאין מדבר אלא בזמן. הנה כל המפרשים נדחקו בברייתא זו וכולם הגיהו אותה. והגר"א גם כן הגיה אותה שצ"ל "בטומאה", והכי גרסינן: "מנין שאינו מדבר אלא בטומאה וכו' מה חילול שנאמר להלן בטומאה אף כאן בטומאה". ופירוש הברייתא היא דהפסוק "וינזרו" מיירי בכהן שהוא טמא שיפרוש עצמו אז מלעבוד עבודה (והפסוק דלקמיה "אמור אליהם לדורותם כל איש" אזהר שלא לאכול קדשים בימי טומאה כפירש"י). נאמר כאן חילול ונאמר להלן חילול בתרומה דכתיב "ומתו בו כי יחללוהו". מה להלן בטומאה דכתיב שם בהדיא, אף חילול זה מיירי בטומאה. ומה חילול שנאמר להלן מיתה, אף כאן אם עבר על זה ועבד בימי טומאה עונשו הוא במיתה בידי שמים. וכן הוא בהדיא בסנהדרין (דף פג.) דהקרא מיירי בעבודה בטומאה וגזירה שוה מתרומה דהיא במיתה, וכן גם כן בריש פ"ב דזבחים דפשטיה דקרא ד"וינזרו" מיירי בטמא ששימש:

ומה חילול שנאמר להלן בהרצייה וכו'. גם בזה נדחקו הרבה מאוד. ולענ"ד דפירושו מה להלן לענין תרומה אם אכלו בטומאה בודאי אין לזה ריצוי, דציץ אין שייך לגבי תרומה, אף בזה אם שימש בטומאה בקרבן יחיד אפילו בטומאת מת – הקרבן מחולל ואין הציץ מרצה, וכמסקנת הגמרא בזבחים (דף כב:) וזהו שאמר "אף כאן הרצייה", פי' דבקרבן כתיב "ונרצה לו לכפר" מה שאין כן כששימש בטומאה הוא מחלל ואין לו ריצוי:

ונאמן להלן אני ה'. היינו בפסוק דלקמיה:

אף אני ה' האמור כאן מכרית. ולפי זה הוא יסבור דטמא ששימש בכרת, וכן כתב בקרבן אהרן: