חפץ חיים על ספרא, אמור, פרשה א ד

(ד) אלא אשתו שנאמר שאר אביך היא. פי' דאחות אביו מקרי שאר אביו משום שהיא בשר אחד עם אביו, וכן אשתו היא בשר אחד עם בעלה כדכתיב "והיו לבשר אחד" (זית רענן):

הקרוב לא את הארוסה. אם הכהן אירס אשה ומת אינו מטמא לה שעדיין לא נתקרב לה:

אליו לא את הגרושה. ד"אליו" משמע שהיא מיוחדת אליו, לאפוקי זו שגירשה:

מה תלמדו לומר לאביו. הלא בק"ו אנו למידין שיטמא לו דמה אמו שאין קדושתה גדולה, שאם בא עליה פסול נתחללה מכהונה לעולם, ואפילו הכי מטמא לה – קל וחומר לאביו שקדושתו דבקה אליו, שאינו מחלל כהונתו על ידי ביאת פסולים כדדרשינן לקמן "ולא יחלל זרעו" – את זרעו הוא דמחלל אבל הוא עצמו אינו מתחלל, אינו דין שיטמא לו בנו:

אילו כן הייתי אומר. כיון דמקל וחומר אנו למידין בעינן שיהא ידוע לכל שהוא אביו כגון שהיו חבושין אביו ואמו בבית האסורין עד שנתעברה:

אביו חזקה. סתם אביו שהוא על ידי חזקה שהוחזק לכל שהוא אביו: