חפץ חיים על ספרא, אמור, פרשה א יג

(יג) מטמא הוא על הודאי וכו'. תיבת "לה" יתירא קדריש דהו"ל לומר "יטמא" ולזה אמר שר"ל לה לאחותו שהיא אצלו אחותו ודאי דוקא יטמא, ואינו מטמא על הספק כגון שנתערב לאמו ולדה בולד חברתה או ספק בן ט' לראשון או בן ז' לאחרון:

לה יטמא אינו מטמא על איבריה. פי' דכתיב "לנפש לא יטמא כי אם לשארו", משמע דרק לנפש של שארו ולא לאבר מן החי שלו:

מאביו. נקט אביו לרבותא וכל שכן על שאר קרובים:

אבל מטמא הוא על עצם כשעורה. מן אביו המת לקברו (ראב"ד). ולפי זה פשוט דכל שכן דעל אבר שלם שלו דמטמא וכן הוא באמת דעת ר' יהודה בנזיר (דף מג:) וסתם ספרא ר' יהודה:

ר' יוסי אומר אין אדם מטמא על עצם כשעורה מאביו. הנה לפי גירסתינו נוכל לומר בפשיטות דסבר כרב דאמר שם דאף על אביו כשהוא שלם הוא דמטמא לו ולא בזמן שהוא חסר. והראב"ד היה לו גירסא "אבל חוזר הוא על עצם כשעורה מאביו", וז"ל אינו מטמא לעצם כשעורה לכתחלה דנפש בעינן אבל חוזר הוא על עצם כשעורה מאביו דלא קפיד רחמנא על נפש אלא על הבא ליטמא לכתחלה אבל אם נטמא כבר ושכח ממנו עצם מותר לחזור עליו ולקברו (וטעות סופר יש שם שכתוב ר' יהודה אומר וצ"ל ר' יוסי כמו בגירסתנו). ויש בסוגיא זו כמה ביאורים. ועיין ברא"ש הלכות טומאה: