חפץ חיים על ספרא, אמור, פרק ד ב

(ב) ת"ל בכל שרץ. "בכל" הוא לרבות כל דבר:

לרבות השיעורים. ד"אשר יטמא" בא ללמד דלא בעינן שרץ שלם אלא כל הראוי לטמא כל אחד כפי דינו; השרץ בכעדשה, והנבילה בכזית. והיינו "אשר יטמא לו" - הראוי לטמא על ידו:

אדם זה המת. ואף דכתיב אח"כ "נפש אשר תגע בו וטמאה עד הערב" ובמת הלא טמא ז' ימים – יש לומר דהאי "נפש אשר תגע בו" היינו במי אשר נגע במת וזה קאי על מה דסליק הקרא "או באדם". ואף דכבר כתב "והנוגע בכל טמא נפש" יש לומר משום דרצה לרבות השיעורים:

הכי גרסינן אין לי אלא ימי חומרן וכו' פי' אין לי דנוגע אסור לאכול בתרומה אלא דנגע בימי חומרן והם ימי הראיה בזבים ונדות ויולדות וימי ההסגר וההחלט במצורע:

ימי כולן. והם ימי ספירתן מנין דאם נגע בהן דאסור לאכול בתרומה. ת"ל לכל טומאתו - לכל הימים אשר עדיין טומאתו בו:

לרבות בועל נדה. ועל זה קאי קרא "או איש אשר יגע" דבועל נדה כנדה ומטמא אדם וכלים:

לרבות בולע נבלת עוף הטהור. דגם הוא אסור בתרומה. והגר"א מחקו. ואפשר דטעמו דאין שייך על זה הכתוב "או איש אשר יגע", דאין אדם מטמא אדם אלא אם כן הוא אב הטומאה והכא הוא רק ראשון לטומאה: