חפץ חיים על ספרא, אמור, פרק א טו

(טו) ונאמר להלן אביה. בנערה המאורסה "אל פתח בית אביה":

אלא להוציא את כל האדם. וביאור הכתוב לזנות את אביה היינו שהיא זינתה עם אביה. ואפילו כשהיא פנויה ואשמועינן האי קרא דדוקא בבת כהן שזינתה עם אביה היא מחויבת שריפה אבל בעלמא כשבא על בתו אינה בשריפה:

כשהוא אומר היא מחללת וכו'. פי' משמע שהיא מחללת אותו ואי הוא בא עליה הרי הוא מחללה:

אי מה וכו'. פי' כיון דאביה אתי לגז"ש ניבעי נערה ארוסה כמו התם:

תלמוד לומר ובת כהן מכל מקום. מוי"ו ד"ובת" קדריש ליה: