חפץ חיים על ספרא, אמור, פרק יא ג

(ג) חג המצות לה' שבעת ימים מצות תאכלו מה תלמוד לומר. פי' שאם בא לחייב אותנו באכילת מצה הרי כבר אמר בפרשת בא שבעת ימים תאכל מצות, וגם יש לנו ראיה מקרא אחר שהם כולם רשות לבד מלילה ראשונה כמו שמסיים יכף, ואם כן ע"כ מקרא זה בא ללמד שאין יוצאים רק במצה הנאכלת כל שבעה כמו שמסיים בהלכה ד' וזהו מה שמסיים לפי שנאמר וכו', והוא הכל מאמר אחד עד אם כן למה נאמר וכו' בהלכה ד':

שביעי בכלל היה. בכלל מה שאמר הכתוב שבעת ימים תוכל מצות, ויצא מן הכלל בהאי קרא דששת ימים כתיב, ללמד שהשביעי היא רשות ולא ללמד על עצמו לבדו יצא אלא על הכלל כולו דכל הששת ימים הם גם כן רשות ואינו מצוה אלא שלא לאכול חמץ ויכול לאכול בשר וירקות. וזו אחת מי"ג מדות שהתורה נדרשת בהן (רשב"ם בפרק ערבי פסחים):

תלמוד לומר עליו תאכלו מצות. בפרשת ראה והאי עליו היינו על הפסח והתם בודאי הוזקק לאכול מצה דכן הוא מצות הפסח. ובגמרא הנ"ל יליף לה מדכתיב על מצות ומרורים יאכלוהו והיינו הך: