חפץ חיים על ספרא, בהר, פרשה ב ב

(ב) ומנין שיספור לשני שבוע. כדאמרינן לעיל - שנה אחת , שתי שנים:

תלמוד לומר והיו לך ימי שבע. ולא קאמר "יהיו לך שבע שבתות", ולאיזה דבר מונין ימים - הוי אומר לשנה:

ומנין שיספור לשני יובל. פירוש אי לא כתב יותר הוה אמינא שימנה בכל שנה ושנה לשמיטה, ולבסוף יאמר שבע שנים שהן שמיטה אחת. וכן לשמיטה שניה ושלישית יאמר בתחלת מנינו היום שנה אחת, היום שתי שנים לשמיטה. ומנין שיספור לשני יובל; שיאמר היום שנה אחת ליובל וכן היום שבע שנים ליובל שהן שמיטה אחת, וכן י"ד שנים ליובל שהן שתי שמיות וכן כולן? תלמוד לומר והיו לך ימי שבע וגו' תשע וארבעים שנה – אלמא מונה כולן ולא כל שבע ושבע בפ"ע:

מנין עשה שביעית אף על פי שאין יובל. פירוש שיש לך לעשות שביעית אע"פ שאין יובל כגון משגלו עשרת השבטים דבטל יובל מכל מקום שביעית לא בטלה משבט יהודה ובנימין:

תלמוד לומר והיו לך. כלומר יהיו לך שבע שבתות שהם השמיטות אע"פ שאין יובל אחריהן:

ומנין עשה יובל אע"פ שאין שביעית. כגון שאם חזרו לארץ לסוף חמישים, אף על פי שלא עשו שמיטין, עושין יובל:

הכי גרסינן תלמוד לומר והיו לך תשע וארבעים שנה. דמלת "והיו לך" משמש לפניו ולאחריו, והיו לך ימי שבע שבתות השנים - שיהיו נספרים לשמיטה, והיו לך תשע וארבעים שנה שיהיו נספרים לך ליובל גם כן (שאי לאו כן האי תשע וארבעים יתר, דמי לא ידע ששבע פעמים שבע הוא מ"ט). והא דאמרינן סוף פרק ב' דערכין אליבא דר' יהודה דהנך שני דאגלינהו סנחרב עד דאתא ירמיה ואהדרינהו לא קחשיב – אלמא אין עולין מן המנין למספר יובל אותן השנים שלא היו כל ישראל בארץ – התם דחיאתא בעלמא היא, ולא קאי התם הכי. ויש מראשונים דמפרשי עשה יובל אע"פ שאין שביעית נוהג כגון שעברו וזרעו בשביעית:

שביעית נוהגת אף על פי שאין יובל. פי' בהאי מודה לר' יהודה. וכולהו דלא כרבי דאמר בגיטין (דף לו.) בזמן שאין היובל נוהג אין השמיטה נוהג: