חפץ חיים על ספרא, בהר, פרק ט ה

(ה) מה פסל אם עשיתו פסלתו. שאף על פי שלא עבדו אלא שעשאו לבד פסלו ונאסר בהנאה, ונפיק זה מדכתיב "ארור האיש אשר יעשה פסל וגו' תועבת ה'" – משעת עשייה היא תועבת ה' (בע"ז דף נ"א (עבודה זרה נא, א) לדעת ר' ישמעאל שם):

אף מצבה אם עשיתה פסלתה. הראב"ד והר"ש פירשו דמצבה דהכא היינו בימוס שהוא מושב לעכו"ם להעמיד עליה, והיא אסורה מיד כמו העכו"ם עצמה, וכדתנן שם (עבודה זרה מז, ב) אבן שעשאה מתחלה לבימוס הרי זו אסורה. ומדברי הגר"א בהגהותיו משמע שהוא מפרש מצבה דהכא כמו בשאר מקומות שהוא אבן אחד שמעמידו לנסך עליו, שהוא גרס "אף מצבה אם הקמתה פסלתה", ופי' מכיוון שהעמידו לזה אף שלא ניסך עליו עדיין מכל מקום נאסר מיד:

אף פסל בבל תקימו. וא"ת ל"ל הקישא, הכתיב "ופסל ומצבה לא תקימו לכם". וי"ל דהו"א דקאי אלמעלה "לא תעשו לכם אלילים ופסל ומצבה לא תקימו לכם", ומלת "פסל" קאי אלמעלה (זית רענן):

אלו המרקוליס שע"ג הדרכים. שהיא מרגמת אבנים והנהגתה דמקימין אבן מכאן ואבן מכאן ואבן ע"ג, וזורקין עליה אבנים, והיא עבודתה. וקמ"ל קרא דעל הקמתה לכתחלה יש גם כן לאו מיוחד:

אלו החמנים שבראשי הגגות. וקורין אותה 'חמנים' על שם שעומדים נגד החמה, וקמ"ל קרא דעל הקמה יש לא תעשה מיוחד:

בארצכם אי אתם וכו'. דלא אתא לאפוקי חוץ לארץ דהוא חובת הגוף ונוהגת בכל מקום, אלא אתא לאפוקי מקדש דשם הוא השראת השכינה והתירה התורה להשתחות שם לה':

משתחוים על האבנים. ומפרש במגילה (מגילה כב, א) לא אסרה תורה אלא רצפת אבנים ופישוט ידים ורגלים: