חפץ חיים על ספרא, בהר, פרק ו ט

(ט) שאין עושין שדה מגרש. שדה שרחוק מן העיר לא יעשהו מגרש. ומגרש אין לו להיות אלא מקיר העיר וחוצה אלף אמה סביב, והוא מקום פנוי לנוי העיר:

ת"ל ושדה מגרש עריהם לא ימכר. ומפרש בגמרא (דף לג:) מאי לא ימכר? אילימא לא ימכר כלל - והא כתיב גאולת עולם תהיה ללוים, אלא מאי לא ימכר - לא ישתנה כמו (מלכים א, כא) "התמכר לעשות הרע" וקאמר הכתוב "ושדה מגרש עריהם" – כלל בזה כל השלשה שכל אחד מהם אסור לשנותו אפילו למעליותא דומיא דשדה:

לא ימכר מכר גיזבר. שאם הקדיש בן לוי שדהו או מגרשו ולא גאלו – אין רשאי הגזבר למכרו לאחר כדי שיצא לכהנים ביובל כמו שמתנהג בישראל שהקדיש, אלא לעולם תחזור ללוי כמו שאמרנו למעלה בבית ועיר שחוזרין אצלו ביובל בלא דמים - כך דינו בשדה ומגרש:

או לא ימכר מכר עולם. לענין שתחזור ביובל ושיכול לפדותה בדמים אפילו בתוך שנתיים, ולא מיירי בהקדש ובמכירת גיזבר. ואף שדבר זה כבר למדנו דכתיב "גאולת עולם תהיה ללוים" וכנ"ל בפ"ו בברייתא ד' וה' – התם מיירי לענין בית ועיר, והכא קמ"ל דהוא הדין לשדה ומגרש:

ת"ל כי אחוזת עולם היא להם. פי' כיון שהבטיחם המקום שתהא אחוזתם לעולם למדנו שהן חוזרין ביובל וגם יש להם פדיון (היינו אפילו בתוך שנתיים) ואינם נחלטין ללוקח (והיינו אפילו בערי חומה והיתה שדה של חילסית ומצולה דבישראל נחלטת היא לדעת ר"מ לעיל בפ"ה ברייתא וי"ו). הא למה נאמר "לא ימכר"? מכר גיזבר:

ואי קשיא לך הא אפיקנא לדרשא דלעיל "לא ימכר - לא ישתנה" – אם כן הוה ליה למימר "לא ימכרנו", מאי "לא ימכר"? משמע על ידי אחר והיינו גיזבר (ראב"ד):

להגיד מה גרם. עיין לעיל סוף ברייתא הקודמת: