חפץ חיים על ספרא, בהר, פרק ה ד

(ד) רבי דוסתאי וכו'. גם הוא דרש אלו התרי מיעוטי לקולא עבור המוכר אלא באופן אחר:

ממנה מנה. פירוש, כל שנה במנה:

ת"ל העודף. משמע העודף שבידו הנשאר לו מן הדמים שקיבל לאחר שינכה לו הלוקח חשבון המגיע לכל שנה שאכלה:

שהכסיפה. נתקלקלה מעצמה:

ת"ל והשיב את העודף מה שנשתייר בקרקע. פי' עודף שהקרקע שוה יותר על מה שמגיע לחשבון שמנכה לו הלוקח לשנים שאכלה דהאי עודף איכא למידרש להכי ולהכי ואמרינן שם בגמרא מאי בינייהו בין לרבי ובין לר' דוסתאי אזלינן לקולא להמוכר. ומשני איכא בינייהו כגון דאייקר וזל ואייקר, ופירש"י שמכרה לו במאתים, ומכר ראשון לשני במנה, ונתייקרה ביד השני ועמדה לו במאתיים. לרבי דאמר לאיש אשר בתוכה לא יהיב אלא מנה כמה דיהב בה שני. לר' דוסתאי יהיב מאתיים, דאי אמרת עודף שבידו הא מאתן שקיל מקמא ואי אמרת עודף שבקרקע הא מאתן שויא:

עוד איתא שם בגמרא מאי חזית דאקשת לקולא לגבי מוכר, אקשי לחומרא. ומשני גמרינן גאולתו גאולתו מעבד עברי, שהחשבון יהיה תמיד לטובת המוכר כמו ששם הוא לטובת העבד כדאיתא שם:

ולא במוכר למוכר. פי' בשני מוכרים שיחזור למוכר האמצעי, אלא למוכר הראשון יחזור שהוא בעל אחוזה, אבל מוכר אמצעי אינו יכול לגאול מיד הלוקח כיון שמכרה לו כבר הלך זכותו שיש לו. וכן לענין יובל אינה חוזרת לו אלא לבעלים הראשונים: