חפץ חיים על ספרא, בהר, פרק ד ח

(ח) לחולטנית. היינו שיהיה בהחלט להלוקח שלא תשוב עוד לבעלים:

אל תרע עיניך בה. שלא נתתי לך רשות למוכרה לחלוטין שאיננה שלך:

כי גרים ותושבים אתם. פי' אם תלכו בדרכי תהיו תושבים ואם לאו ח"ו תהיו רק גרים לפי שעה כדכתיב ולא תקיא הארץ אתכם וגו':

אל תעשו עצמיכם עיקר. היינו בארץ:

כי גרים אנחנו לפניך ותושבים ככל אבותינו. היינו שלא יחשוב האדם שכיון שנכנס בארץ, הארץ היא שלו לחלוטין, ובפרט כשנמשך כמה דורות שכל אחד ירש מאביו כרמו וזיתו, היא שלו בעצם. אלא לעולם היא שייך להקב"ה ובכל דור הוא נותן לנו על תנאי שנשמור מצותיו וכמו בדור הראשון של אבותינו כשנכנסו לארץ ציוה אותם יהושע שעל מנת כן מנחילין להם את הארץ כשיקיימו התורה כדכתיב בקרא:

וכן דוד אומר וכו'. פי' אף שאני מלך גם כן אינני בטוח כי אנכי רק בבחינת גר:

כשתהיה שלי. פירוש, כשתלכו בדרכי ואשרה את שכינתי בה וכדכתיב "ארץ אשר ה' אלהיך דורש אותה", והוא נקרא אז "אלהי הארץ" – אז הרי היא שלכם, אבל אם ח"ו לא תלכו בדרכי ואגלה שכינתי מתוכה ויקויים "ובפשעכם שולחה אמכם" – אז גם אתם תהיו מוכרחים לגלות מתוכה, וזהו שאמר דיו לעבד להיות כרבו: