חפץ חיים על ספרא, בהר, פרק א א

(א) ומנין לשלשים יום וכו'. פי' שאם נטע והבריך והרכיב שלשים יום בערב שביעית מותר לקיימן בשביעית כאילו נטע בתחלת השנה:

תלמוד לומר ובשנה השביעית. פי' סמיך ליה על ואספת את תבואתה האמור למעלה למעלה ממנו כדדרשי לעיל לענין זרעים. מיהו ל' יום דקליטה לאו מהאי קרא נפקא לן אלא סברא דנפשיה קאמר דכל הרכבה אינה קולטת בפחות משלשים יום. ופליגי בהא תנאי במסכת שביעית פ"ב, איכא מאן דאמר שלשה ואיכא מ"ד שתי שבתות ואיכא מאן דאמר שלשים יום. ומובא בר"ה דף יו"ד. ואיתמר עלה אמר רב נחמן לדברי האומר שלשה צריך שלשה ושלשים, פי' שלשה לקליטה ושלשים אחרים כדי שתעלה לו שנה. אית דמפרשי להאי מימרא לענין שביעית ומשיג הראב"ד דהאי מימרא רק לענין ערלה אתמר לחשבו כשנה אבל לענין שביעית כיון דנקלט לפני ר"ה מותר לקיימו בשביעית:

הכי גרסינן שבת שבתון יהיה לארץ מיכן אמרו וכו'. פי' מדכתיב שבת שבתון שתי שביתות להביא את שנחנטו פירותיהם בשביעית ולא נגמרו עד אח"כ שאתה נוהג בהם שבת אחר דהיינו עוד הפעם שביתה. מכאן אמרו בנות שוח תאנים לבנות שנותנים פריים מג' לג' שנים שביעית שלהם שנה שנייה דפירות החונטים בשביעית אין בישולם נגמר עד שנה שנייה של שמיטה ואז נוהג בהם דין שביעית דבאילן אזלינן בתר חנטה:

הפרסיות. תמרי פרסייתא (ערוך):

לא אמרו אלא בנות שוח. ובהא פליגי ר' יהודה סבר חנטתן בשנה זו וגמרן בשנה שניה, וחכמים סברי עיקר גדילתן בשנה ראשונה אלא שנמשכין בתוך שנה שנייה (הרא"ש בפירושו):