חפץ חיים על ספרא, בחוקתי, פרשה ה ב

(ב) מן הבטן. שאפילו בעודו בבטן לא יוכל להקדישו לקדושה אחרת:

משיתבכר. משיקדש ברחם אבל בבטן עדיין חולין הוא:

הכי גרסינן: מכאן אמרו מערימים על הבכור. להפקיעו מכהן ולהפרישו לשלם בו חובתו, ובפרק ה' דתמורה מפרש כיצד מערימין על הבכור, מבכרת שהיתה מעוברת אומר מה שבמעיה של זו אם זכר הוא עולה וילדה זכר הרי הוא עולה וכו' והטעם משום דבכור לא קדיש אלא מרחם, וכיון דמעיקרא בהיותו חול אקדשיה בקדושה אחריתא לא חיילא תו עליו קדושת בכורה:

מנין לא יקדיש אדם בכור. היינו שלא יקדיש שום אדם את הבכור למזבח:

ת"ל לא יקדיש איש אותו. היינו מדכתיב "איש אותו" מוכח דין זה וכנ"ל בריש הפרק:

הקדש עילוי. לבדק הבית, והיינו להעלותו בדמים דפי טובת הנאה שיש לו בו שאומדים כמה אדם רוצה ליתן לבעה"ב בעליו של בכור זה כדי שיתן בכורו לבן בתו כהן, ואותו טובת הנאה יתן אותו לבדק הבית:

ת"ל זכר תקדיש. היינו מה דכתיב בפרשת ראה "כל הבכור אשר יוולד בבקרך ובצאן הזכר תקדיש" – הרי משמע דיכולין להקדישו ואהקדש עילוי קאי:

אחר שריבה הכתוב מיעט. שכתוב אחר מרבה וכתוב אחד ממעט:

שהוא חל על הכל. מפרש בתמורה (תמורה לא, א) אפילו בנסורת ובשיפויין ובעלין הנושרין שהוא הנביה והוא מלשון תנובה וכן במסכת עירובין (עירובין עט, א) ניב של תבן. אבל גיזברים שלקחו עצים למזבח אין מועלין לא בשפוי ולא בנביה, והכי איתא במעילה (מעילה יד, א) (ראב"ד):