חפץ חיים על ספרא, בחוקתי, פרשה ד ו

(ו) אכסרה. היינו כפי אומדנא בעלמא אבל אינו מדוד ולא שקול ולא מנוי והכונה שאם לא היה יודע ודאי כמה שוה בהמת קדשים לא היה פודה אותה דלכך נאמר והעריך וגו':

כערכך הכהן כן יהיה. הוא קרא יתירא ובא להורות שהערך הגדול אשר ינתן בהם לפני הכהן לא יפחות ממנו כיצד אמר אחד וכו' דכשהיו פודים ההקדשות מיד ההקדש היו מכריזין אותן בפני כל הבאים לפדות:

ממשכנים מנכסיו עד עשר. דכיון שנתרצה ליתן להקדש חמישים נחשב אמירתו לגבוה כאילו מסר כבר המעות ושייך לו הבהמה או המטלטלין וע"כ צריך לשלם היתרון שהוסיף על בעל ארבעים וישאר ברשות בעל ארבעים:

נפרעין מבעל העשר את המותר. על עשר כגון אם נמכר בשלשה נפרעין ממנו שבעה, ומן האחרים צריך שיושלם להקדש כל מה שהוסיף כל אחד ואחד עד שיפדה בערך העליון שנתן עבורו ואופן התשלומין אם חל על כל אחד רק במה שהוסיף או באופן אחר מבואר בערכין (דף כז:) שיש חילוק באם חזרו בהן בבת אחת או שחזרו בזה אחר זה עי"ש: