חפץ חיים על ספרא, בחוקתי, פרשה ד ד

(ד) מה בהמה טמאה מיוחדת שהיא תחלת הקדש. בפרק הזהב (בבא מציעא נד, ב) מיתנייא כי הך ברייתא ומייתי בה קרא אחרינא דכתיב לקמן "אם בבהמה הטמאה ופדה בערכך וגו'", ודריש התם שאין מוסיף חומש אלא על הקדש ראשון ולא על הקדש שני, דומיא דבהמה טמאה שהיא ראשונה דכתיב "הטמאה" - טמאה ראשונה. אבל אם פודה הקדש שני שחילל ראשון עליו אינו מוסיף חומש והכא ברייתא אחרינא היא ומייתי לה קרא קמא, והכי קאמר מנין לנו לכל הקדשים שהוממו שיהיה להם פדיון, ושמא אינו מרבה אלא כיוצא בבהמה טמאה, מה בהמה טמאה מיוחדת ומאי ניהו בעלת בום שהקדיש שהיא תחלת הקדש, פירוש שאינה סוף הקדש שהרי אינה קרבה לגבי מזבח ואינה צורך הבנין ומועלין בה, פי' מעילה ממש שהיא קדשי ה', הואיל ואין בה היתר אלא על ידי פדיון וכולה לשמים, פירוש כל זמן שלא נפדת אין בה שום היתר לכהנים ולא לשום אדם, שאינו יכול לשחטה ולא לאכול ממנה – אף אני מרבה כיוצא בה. ומה יש לנו להביא פרים הנשרפין ושעירין הנשרפין, פירוש שכולן לשמים ואף עורותיהן ומועלין בהם והוא שיהיו תחלת הקדש שלא הוממו ושלא נתחללו אלא הם היו הראשונים שהוקדשו תחלה לכך ועכשיו הוממו ויש להם פדיון:

ומנין לרבות קדשי קדשים וקדשים קלים של ציבור ושל יחיד. דאע"ג שהן תחלת הקדש אכתי יש מהן שאין כולן לשמים דכהנים ובעלים אכלי להו ובקדשים קלים אין בהם מעילה. מנין שניפדים:

ת"ל בהמה ואם בהמה ואם כל בהמה. לרבות את כולן לפדיון ועכשיו נוכל לומר שבא לרבות אף אמצע הקדש שיהא לפדיון כגון שהקדיש בהמה והוממה וחללה על אחרת ועוד הוממה גם זו בא הכתוב לומר שהוא מחללה על אחרת אף על פי שהוא אמצע. וכל זה נפיק מקרא קמא והוא לענין פדיון שכל הקדשים נפדין בין הקדש ראשון בין הקדש שני, לפי שאין כאן הטמאה, דיהיה משמע דוקא ראשונה ובהמה טמאה דהיינו בעלת מום משכחת בתחלת הקדש ובאמצע הקדש וההיא ברייתא דפרק הזהב דיליף התם דאהקדש ראשון מוסיף חומש ולא על הקדש שני – יליף התם מקרא ד"אם בבהמה הטמאה", מדכתיב "הטמאה" בה"א משמע טמאה ראשונה, ועל כרחך בא המיעוט לענין חומש דהקדש שני אם הומם וחללו אין מוסיף עליו חומש. דאי לענין פדיון הרי רבינו אותם כולם מן "כל בהמה" דהכא לא כתיב "הטמאה" למיעוטא. אלא לאו לענין חומש (ראב"ד בפירושו ועיין שם שהאריך שם לבאר הסוגיא דבבא מציעא דף נ"ד וכן הר"ש האריך מאוד עי"ש):