חפץ חיים על ספרא, בחוקתי, פרק ט ו

(ו) תמימים בבעלי מומין. כלומר תמימים דחולין בבעלי מומין של קודש. ואיתא שם דדוקא אם קדם הקדישן למומן, אבל אם קדם מומן להקדישן אין בכחן לעשות תמורה:

ובעלי מומין בתמימין. בעלי מומין דחולין בתמימין של קודש, והיינו "טוב ברע ורע בטוב", כלומר טוב דחולין ברע של קודש, ורע דחולין בטוב דקודש:

ואם וכו'. דע דבסוגיא ריש תמורה איתא פלוגתא דר' מאיר ור' יהודה לענין יורש. דר' יהודה סבירא ליה דיורש אינו מימר, ור' מאיר ס"ל דיורש מימר, ונפקא ליה מדכתיב כפל לשון "המר ימיר" לרבות היורש שיכול להמיר קרבן שהקדיש אביו, והאי וי"ו יתירא של "ואם" דהוי מצי למכתב "אם המר ימיר" בא לרבות האשה שיכולה להמיר קרבנה, ומשום דכל הפרשה כולה נאמרה בלשון זכר הוה אמינא דבאשה לא חייל תמורה. ותנא דידן מבאר סדר הכתוב אליבא דר' מאיר דסבירא ליה יורש מימר, "ואם המר ימיר" לרבות את האשה, היינו מיתורא דוי"ו. "ואם המר ימיר" – היינו הכפל לשון דהמר ימיר – לרבות את היורש:

א' בב'. א' של חולין בשנים של הקדש ואמר הרי זו תחת אלו:

וב' בא'. שנים של חולין באחת של הקדש, ואומר הרי אלו תחת זו:

ר"ש אומר וכו'. ס"ל ד"בהמה" אחת משמע, ולא חייל תמורה אלא אחת באחת ולא אחת בב'. והוא הדין דלא ב' באחת כדאיתא במשנה שם:

ובהמות הרבה קרויה בהמה. שנאמר "ובהמה רבה":