חפץ חיים על ספרא, בחוקתי, פרק ט ד

(ד) אר"ש וכו'. ר' שמעון סבירא ליה דאף קדשי בדק הבית איקרי קרבן דכתיב "ונקרב את קרבן ה' אצעדה וצמיד", ולהכי סבר דממלת "קרבן" לא נפקי למעוטי בדק הבית וה"נ קרבן צבור וקרבן שותפין לא נפקי ליה למעטינהו מ"לא יחלפינו ולא ימיר", ולזה אמר דמהכא נפקי הכל:

והלא המעשר בכלל כל הקדשים היה. דהוא נמי נקרב על גבי המזבח ונאכל לבעלים בירושלים ואם כן בכלל כל הקדשים היה לענין תמורה דעבדי תמורה, ולמה יצא דכתיב בסוף הפרשה "ולא יבקר בין טוב לרע ולא ימירנו", אלא ללמד על הכלל כולו יצא לומר שאינו מדבר אלא במה שיוקש אליו:

מה מעשה קרבן יחיד. דמעשר ליתיה בשותפות מדכתיב "יהיה לך" - ולא של שותפות:

אף אין לי אלא קרבן יחיד. במשנה שם בתמורה (דף יג.) מסיים נמי "ומה מעשר קרבן מזבח, יצאו קרבנות בדק הבית". והתורת כהנים קיצר בדבר:

או דבר. כלומר אם אתה בא להקיש למעשר צריך אתה להקישו לכל דבר:

שהוא הקדש מזבח. הגר"א מחקו וכן בילקוט ליתא, דהא כבר למד זה מקודם:

ונוהג בבקר ובצאן. איני יודע מה מיעט בזה. ואפשר דבא לומר דוקא דומיא דמעשר שהוא נוהג בבקר וגם בצאן, לאפוקי פר כהן משיח שאינו נוהג בצאן. וכן אילו של כה"ג ביוה"כ שאינו נוהג בבקר. והא דקאמר לקמיה מנין לרבות קדשי קדשים – היינו שאר קדשי קדשים שנוהג בבקר ובצאן, אכן אין דומין להן בזמני אכילה שאכילתן רק ליום ולילה לבד:

וקדשים קלים של יחיד. כגון זבח תודה ואיל נזיר שהוא נאכל רק ליום ולילה:

ת"ל בהמה ואם בהמה. דהו"ל למכתב "ובהמה אשר יקריבו", וכתב "אם" - לרבות אלו דגם הם עושים תמורה: