חפץ חיים על ספרא, בחוקתי, פרק ט א

(א) אמר רגלה וכו'. התנא דורש והולך על סדר הפרשה, דאחר פרשת ערכין הכתוב מבאר דיני הקדשות הקרבנות:

יכול תצא לחולין. על ידי פדיון שיפדה אותו אבר, שאם לא מה יועיל לו כיון דלא יכול למשחטיה לשם חולין:

ת"ל יהיה קודש. בהווייתה תהא (גמרא):

מה יעשה לה. כלומר כיון דההיא אבר הוא קדוש ואין לו תקנה להוציאו לחולין:

חוץ מדמי אותה הרגל. שדמי הרגל לא יטול לפי שאינו שלו. ובתמורה פריך והא קמייתי אותו שקנאה עולה מחוסרת אבר, והוא הלא היה מחוייב עולה שלמה. ומשני דמיירי שמוכר אותה למי שנדר להביא בהמה אחת חוץ מרגלה והרי בין שניהם מביאין אותה - זה רגלה וזה שאר כל גופה:

לרבות את כולה. דהו"ל למכתב "כל אשר יתן ממנו לה' קודש", ומדכתיב "יהיה" - ריבויא הוא דאפילו לא נתן לה' אלא ממנו, דהיינו מקצתה, יהיה קודש כולה: