חפץ חיים על ספרא, בחוקתי, פרק יב י

(י) לרבות את האשה. דאם פדאה מעשר שני שלה מוסיפה חומש ומשום דכתיב "איש ממעשרו" והו"א למעוטה אשה - קמ"ל לרבויה. אי נמי, דכשפודה מעשר בעלה אפילו במעות דידה מוספת חומש משום דמה שקנתה אשה קנה בעלה והוי כזוזי דידיה ושליחותיה קעבדא (ראב"ד ועיין בקידושין כ"ד ע"א ברש"י ותוספות שם):

לרבות את היורש. דאי הוי למורישו מעשר שני ולא הספיק לפדות עד שמת ופדאוהו יורשים מוסיפים חומש:

או יכול שאני מרבה בן ט' שנים ויום אחד. דהו"א כיון דבאותו ביאה יחשב כאיש לכל דבר:

הכי גרסינן: תלמוד לומר ואם גאל יגאל איש (הגהות מהרי"ד). ומלת "איש" משמע דשל שאינו איש אינו יכול לגאלו:

ממעשרו ולא כל מעשרו. אין לו ביאור, ולקמיה איתא להאי דרשא על ענין אחר, ואפשר דצריך לומר "ממעשרו ולא ממעשר חבירו", ופיר' דאין צריך ליתן חומש אם פודה מכספו מעשר חבירו. ודרשא זו הובא בפסיקתא וגם בפירש"י על התורה והיא פשוט בש"ס. ואח"כ מרבה דאם נתן לו במתנה חשיב זה מעשרו אף שאינו משדותיו:

שנכנס משדותיו. ד"ממעשרו" משמע ממעשר תבואה שצמח בשדהו:

מנין. דמוסיף חומש אי בעי למפרקיה:

ת"ל ואם גאל יגאל. ריבה גאולות הרבה, וברישא דברייתא ריבה יורש דבו בודאי מסבתרא דהוא קם תחתיו ואח"כ מוסיף והולך מריבוי זה אפילו לקוח וניתן לו במתנה ודרך אגב נקט ירש גם כן:

הכי גרסינן: ולא כל מעשרו פרק וכו'. ד"ממעשרו" משמע דלא כל המעשרות ניפדין:

שנכנס לירושלים ויצא. דשוב אין לו פדיון אלא שיחזיר אותו לירושלים ויאכלנו שם מאחר שקלטוהו מחיצות ירושלים והוא אסמכתא בעלמא שהרי מחיצות לקלוט היא רק מדרבנן (בבא מציעא נג, א):

ופרט לפחות משוה פרוטה. דאינו בר פדיון ואינו תופס פדיונו. ובפרק הזהב (שם) איכא מאן דאמר אין בו שוה פרוטה ואיכא מאן דאמר אין בחומשו שוה פרוטה גם כן נתמעט מהאי קרא דלאו בר גאולה הוא עד שיהא שוה ד' פרוטות כדי שיהא ראוי לתוספות חומש דכתיב בהאי קרא. ויש מפרשים דהיינו רק לענין שאינו מוסיף חומש אבל בר גאולה הוא ותופס פדיונו וכל זה נתמעט ממה שכתוב ממעשרו ולא כל מעשרו. ותיבת "חמישיתו" הכתוב בספרים טעות סופר הוא וצ"ל אח"כ "וחמישיתו יוסף עליו - שיהא הוא וחומשו חמישה". והיינו חומש מלבר שהוא רביע של קרן וילפינן זה מתיבת "עליו":