חפץ חיים על ספרא, בחוקתי, פרק יא ז

(ז) יכול הגזבר וכו'. וכל אשר קנהו, ר"ל לגזבר דקנהו הלוקח האחרון מאתו:

ת"ל לאשר לו אחוזת הארץ. ד"הוא" פי' ל"אשר קנהו", שר"ל לאשר קנהו המקדיש מאתו שהם בעליו הראשונים אשר מכרוהו לאותו שהקדישו שלהם אחוזת הארץ:

הכי גרסינן: לאשר קנהו מאתו לשדה שיצאת לכהנים וכו' יכול תחזור לבעלים הראשונים. ביובל שני, שהרי לזה המקדיש היתה בידו שדה מקנה:

ת"ל אשר קנהו מאתו. והיינו לכהן שמכרה אבל בעלים הראשונים לא מכרו אותה:

אין נערכין פחות מסלע. דאפילו עני הנידון בהשג יד לא יתן פחות מסלע ואם היה לו סלע נותנו ואם היה לו פחות מסלע לא יתן פחות מסלע אלא ישאר עליו חוב עד שיהיה לו סלע, וה"ק קרא וכל ערכך יהיה בשקל שלם ולא פחות משקל. ובריש פרק ב' דערכין מפרש שאם היה עני ונתן סלע והעשיר, אינו נותן עוד כלום. אבל אם נתן פחות מסלע והעשיר – נותן חמשים דבנתינה קמייתא לא יצא ידי חובתו דאין ערך פחות מסלע:

לפי שנאמר ופדה. "ואם בבהמה הטמאה ופדה בערכך", ומשמע בכל דבר:

פרט לעבדים ולשטרות ולקרקעות. דבעינן דומיא דשקל שיהיה דבר המטלטל וגופו ממון, יצאו קרקעות שאינן מטלטלין, יצאו עבדים שהוקשו לקרקעות, יצאו שטרות שאף על פי שמטלטלין אין גופן ממון: