חפץ חיים על ספרא, בחוקתי, פרק יא ד

(ד) הכי גרסינן: מה תלמוד לומר ללוקח שדה וכו'. פי' מה תלמוד לומר אשר לא משדה אחוזתו, דאם שדה מקנה היא פשיטא שאינה שדה ירושה:

יכול תהיה לפניו כשדה מקנה. דכיון שמתחלה באתה בתורת קנין לידו תהיה כשדה מקנה דאם רצה לפדותה פודה אותה בשויה ואם לא גאלה הוא וגאלה אחר תשוב אליו ביובל (שהיא חוזרת לאביו כדין שאר מכירות וכשאר מקדיש שדה מקנה היא שהגואלה מיד הגזבר מחזירה ביובל לאשר לו אחוזת הארץ דהיינו אביו וזה יורש כח אביו):

יצתה זו שהיא שדה אחוזה. וע"כ אם בא לפדות יפדנה בית כור בחמשים שקלים ואם גאלה אחר יוצאה לכהנים ביובל ולא אליו. ודוקא בזו שבשעה שהקדישה כבר מת אביו ונעשית שדה אחוזה שלו ממש בזה גילתה התורה דדינה כשדה אחוזה. אבל אם הקדישה ואח"כ מת אביו דבשעת הקדש היתה שדה מקנה ממש ס"ל לר"מ דדינה כשדה מקנה:

יכול תהיה לפניו כשדה מקנה. ר"ל דניזל בתר זמן ההקדש:

ת"ל וכו' אשר לא משדה אחוזתו - שדה שאינה ראויה להיות שדה אחוזתו. דהיינו אם בעת הפדיון היה אביו עדיין חי מה שאין כן בזו שבשעת הפדיון כבר מת אביו, ראויה להקרא עליה שם שדה אחוזה. וטעמם דאי כדר"מ לכתוב רחמנא "אשר לא שדה אחוזתו" ונמעט אותה שנעשית שדה אחוזה ממש דהיינו מת אביו ואח"כ הקדישה. מאי "משדה"? לרבות דאפילו מת אביו אחר שהקדישה גם כן ראויה להקרא בשם שדה אחוזה (ערכין כז, א):

שדה מקנה. שהקדישה ולא גאלה אדם ונשארה ביד הגזבר אינה יוצאה לכהנים ביובל אפילו אם ירצו ליתן דמי שויה אלא תחזור למי שמכרה למקדיש בלי כסף כלל שאין אדם מקדיש דבר שאינו שלו ולא יכול להקדישה אלא עד זמן היובל (וזהו רבותא דברייתא דאי לאשמועינן היכי שגאלה אחר שחוזרת למי שמכרה למקדיש – הרי קרא כתיב):

במכסת. לשון מנין הוא ור"ל מנין דמיו שהוא שויו: