חפץ חיים על ספרא, אחרי מות, פרק ט ה

(ה) מצות לא תעשה מנין. בהנך דהוקדשו בשעת היתר הבמות:

תלמוד לומר ולא יזבחו עוד. דמשמע מעכשיו אסורין ועד עכשיו מותרין (ואף על גב דקרא מסיים לשעירים אשר הם זונים אחריהם הוה מצי למכתב "ולא עוד את זבחיהם לשעירים" והוי קאי ארישא דקרא "והביאום לה' ולא עוד את זבחיהם לשעירים" ומדכתב "לא יזבחו"לאזהרת שחוטי חוץ אתי דסמיך לההיא פרשתא). ובגמרא מסיים הכי: "יכול יהיו חייבין כרת. תלמוד לומר חוקת עולם תהיה זאת להם, זאת להם ולא אחרת להם". פי' זאת העונש להם והוא עשה ולא תעשה שעוברים עליו, ואין אחרת שהוא עונש כרת עליהם. (ובעניננו הובאה זו המימרא בסוף הפרק בהלכה ט' ושייך לכאן וכ"כ הגר"א שם. ונראה דמשום זה העתיקו זה בסוף משום דדרש הדרשות כסדר על כל תיבה ותיבה):

הכי גרסינן ואיני יודע איזו קדשים (הגר"א). פי' איני יודע הי נינהו קדשים דקרבין בבמה בשעת היתר הבמות דאסר הכתוב למקרבינהו בשעת הבמות:

תלמוד לומר שלמים. דהוא יתר אלא שבא להודיענו איזו היו קרבים בשעת היתר הבמות:

תלמוד לומר זבחי. ולא אמר "זבח שלמים" לרבות עולה דהוא נמי זבח הוא: