חפץ חיים על ספרא, אחרי מות, פרק יב י

(י) יכול המלוקה שבפנים תהא וכו'. נהי דהותרה מליקת חטאת העוף לכהנים מגזירת הכתוב מ"לכל חטאתם" כדאמרן בפרק בית שמאי (זבחים מד, א), עולה שלא הותרה להם אם אכל ממנה תהא מטמא כנבילה דבאמת על ידי מליקה נעשית נבילה:

תלמוד לומר נבילה וטרפה. והאי "טרפה" יתר הוא דלא נוכל לפרשו כפשוטו וכנ"ל בברייתא בהלכה ח' והדרש דדרש ר' יהודה להביא טרפה ששחיטה לא ס"ל דהאי ברייתא ר' יוסי מסיים לה דס"ל שחיטתה מטהרת טרפתה מטומאה:

הכי גרסינן מה טרפה שאינה מתרת את האיסור אף נבילה שאינה מתרת את האיסור יצא וכו'. ומשמע קרא הכי נבילה שהיא כטרפה היא דמטמאה מה טריפה אין טרפות המאורע בה מתיר שום איסור שהיה בה מתחילה אף נבילה שאין נבילות המאורעת בה מתיר את האיסור יצא נבילות הבא לה ע"י מליקת פנים בהכשר הואיל ומתיר את האיסור שבחייה לא היתה ראויה ליקרב לגבוה והותרה במליקה זו אין מטמא וכו':

ובא המולק וכו'. ר"ל ממילא נתרבה אם מלק עוף קדשים בחוץ ואח"כ אכל ממנה או חולין אפילו מלקה בפנים דנבילה גמורה היא דלא הותרה מליקה רק בקדשים מטמא בבית הבליעה. ומליקת קדשים בפנים שנעשה בפסולין עיין בזבחים דף ס"ח במשנה וגמרא שם: