חפץ חיים על ספרא, אחרי מות, פרק יא ו

(ו) חיה ועוף הנסקלים. שעומדים ליסקל ושחטן שכל אלו הוא שחיטה שאינה ראויה לאכילה:

שנאמר ושפך וכיסה. פי' וגמר ר"מ שפיכה שפיכה משחוטי חוץ דכתיב שם "דם שפך", מה שפיכה דשם שחיטה שאינה ראויה דהא שוחט קדשים בחוץ והוא שחיטה דחייב עליה משום שוחט בחוף, אף כאן שמה שחיטה וחייב לכסות. ובשוחט ונתנבלה השנויה לעיל גם ר"מ מודה דהא התם לית שחיטה כלל:

אשר יאכל ושפך וכיסה וכו'. ור'מ ס"ל ד"אשר יאכל" למעט עוף טמא לחוד משום דלאו בר מינו דאכילה הוא:

במה ששפך בו יכסה. בידו או בסכין שבידו:

ולא יקפיד אם אחר יכסה. פי' אף על פי שמצוה שיכסה הוא בעצמו אף על פי כן אם אחר כיסה לא יקפיד על זה האחר שהמצוה הוא גם על האחר (קרבן אהרן). והוא דחוק. אכן בר"ש משאנ"ץ הגירסא "אם לא הקפיד" - שלא חשש, פי' אז מחויבין אחרים לכסותו כיון שלא כיסה הוא והיא גירסא נכונה. ויותר נכון כהגר"א שלא גרס כלל תיבות אלו אלא גרס "מנין שאף אחרים מוזהרים עליו תלמוד לומר וכו'" (והוא ממש כגירסת הש"ס חולין דף פ"ז):

דמו בנפשו הוא. מסיפא דקרא דריש דכתיב "ואומר לבני ישראל" וסבר דהוא חוזר נמי למצות הכיסוי דהכל חייבים לכסותו: