חפץ חיים, חלק שני: הלכות איסורי רכילות, כלל ט ז

וְהוּא הַדִּין (כג) לְעִנְיַן לְגַלּוֹת לְאֶחָד, מַה שֶּׁאֶחָד גְּזָלוֹ אוֹ הִזִּיקוֹ, אוֹ שׁוּם רָעָה כַּיּוֹצֵא בָּזֶה, אֵין מִתָּר, עַד שֶׁיִּשְׁלְמוּ כָּל הַפְּרָטִים הַנַּל, וְגַם הוֹכִיחוֹ מִתְּחִלָּה, וְלֹא קִבֵּל דְּבָרָיו, אֲבָל בְּלָאו הָכִי {בלא זה} אָסוּר, וּכְמוֹ שֶׁכָּתַבְנוּ לְעֵיל בִּכְלָל א' סָעִיף ג', עַיֵּן שָׁם. וּמה מְּאֹד יֵשׁ לִזָּהֵר, שֶׁלֹּא לְהוֹרוֹת לְעַצְמוֹ הֶתֵּר תֵּכֶף בְּעִנְיָנִים אֵלּוּ, עַד שֶׁיִּתְבּוֹנֵן הֵיטֵב מִתְּחִלָּה, אִם נִשְׁלְמוּ בּוֹ הַפְּרָטִים הַנַּל, דְּאִי לָאו הָכִי עָלוּל מְאֹד, שֶׁיַּעֲבֹר עַל יְדֵי זֶה לָאו גָּמוּר דִּרְכִילוּת.