חפץ חיים, חלק שני: הלכות איסורי רכילות, כלל ד ב

אִם רְאוּבֵן גִּנָּה אֶת שִׁמְעוֹן בִּפְנֵי שְׁנַיִם, וְעָבַר אֶחָד מֵהֶן עַל אִסוּר רְכִילוּת וְגִלָּה אֶת הַדָּבָר לְשִׁמְעוֹן, אַף עַל פִּי כֵן יִזָּהֵר הַשֵּׁנִי, (ג) שֶׁלֹּא לְגַלּוֹת דָּבָר זֶה לְשִׁמְעוֹן, וְכָל שֶׁכֵּן אִם הוּא מַטְעִים אֶת הַדָּבָר יוֹתֵר, דְּאָסוּר, וְרוֹכֵל נִקְרָא עֲבוּר זֶה. וְלָא מִבָּעֵי אִם הוּא מֵבִין מִשִּׁמְעוֹן, שֶׁעֲדַיִן מִסְתַּפֵּק בָּזֶה, (כְּגוֹן, שֶׁשִּׁמְעוֹן שְׁאָלוֹ: אִם אֱמֶת הוּא, מַה שֶּׁסִפֵּר לִי חֲבֵרְךָ, שֶׁרְאוּבֵן גִּנָּה אוֹתִי בִּפְנֵיכֶם), בְּוַדַּאי אָסוּר לוֹ לְגַלּוֹת לוֹ, אֶלָּא אֲפִלּוּ בִּסְתָמָא גַּם כֵּן לֹא יְגַלֶּה לוֹ, כִּי בִּדְבָרָיו הוּא מַחֲזִיק יוֹתֵר הַשִּׂנְאָה שֶׁבְּלִבּוֹ עַל רְאוּבֵן, שֶׁיִּתְקַּבֵּל אֶצְּלוֹ יוֹתֵר, כְּשֶׁיִּשְׁמַע מִפִּי שְׁנַיִם, מִשֶּׁאִם הָיָה שׁוֹמֵעַ רַק מִפִּי אֶחָד. וְגַם פְּעָמִים שֶׁיָּבוֹאוּ גַּם כֵּן לִמְרִיבָה עַל יְדֵי זֶה הַשֵּׁנִי, שֶׁנִּתְעוֹרֵר הָרְכִילוּת מֵחָדָשׁ.