חפץ חיים, חלק שני: הלכות איסורי רכילות, כלל ד א

אִסוּר הָרְכִילוּת הוּא אֲפִלּוּ אִם אֵין מְּגַלֶּה לוֹ דָּבָר חָדָשׁ, שֶׁגַּם הוּא יָדַע, כִּי כֵן וְכֵן דִּבֵּר פְּלוֹנִי אוֹדוֹתָיו, אוֹ עָשָׂה עִנְיַן פְּלוֹנִי, שֶׁהוּא נוֹגֵעַ לוֹ, רַק שֶׁהוּא בְּעַצְּמוֹ לֹא הִתְבּוֹנֵן עֲדַיִן בָּזֶה עַל פְּלוֹנִי, שֶׁעָשָׂה עַוְלָה בָּזֶה, (א) וְהָרוֹכֵל הַזֶּה מְעוֹרֵר לוֹ עַל זֶה, (כְּגוֹן שֶׁיָּצָּא רְאוּבֵן חַיָּב בַּדִּין, וּפָגַע בּוֹ שִׁמְעוֹן וְשָׁאַל מֵאִתּוֹ: מַה נַּעֲשָׂה בְּדִּינְךָ? וְהֵשִׁיב רְאוּבֵן: נִתְחַיַּבְתִּי כָּךְ וְכָךְ, וְאָמַר לוֹ שִׁמְעוֹן: לֹא יָפֶה דָּנוּ אוֹתְךָ, וּכְהַאי גַּוְנָא) (ב) אֲפִלּוּ הָכֵי {אף על פי כן} רְכִילוּת מִקְרֵי, כֵּיוָן שֶׁעַל יְדֵי דִּבּוּרוֹ נוֹלַד עִנְיָן חָדָשׁ, שֶׁגּוֹרֵם בָּזֶה לְהַכְנִיס שִׂנְאָה בְּלִבּוֹ עַל אוֹתוֹ פְּלוֹנִי.