חפץ חיים, חלק שני: הלכות איסורי רכילות, כלל א ט

וְדַע, דַּאֲפִלּוּ אִם אֵינוֹ אוֹמֵר לוֹ בְּפֵרוּשׁ שֵׁם הָאִישׁ הַהוּא (טז) שֶׁרִגֵּל עָלָיו, רַק הוּא (יז) מְסַפֵּר לוֹ סְתָם, וְעַל יְדֵי סִפּוּרוֹ מִמֵּילָא נִתְוַדַּע לוֹ אַחַר כָּךְ שֵׁם הָאִישׁ הַהוּא, אוֹ שֶׁעֶצֶּם הָעִנְיָן, מַה שֶּׁדִּבְּרוּ עָלָיו, אוֹ שֶׁנַּעֲשָׂה לוֹ, יָדַע מֵּעַצְּמוֹ, אַךְ לֹא יָדַע מִי עָשָׂה לוֹ, אוֹ דִּבֵּר עָלָיו זֶה, וּבָא זֶה הַמְרַגֵּל וְהֶרְאָה לוֹ (יח) בְּדֶרֶךְ רֶמֶז, שֶׁיָּבִין מִי הוּא, גַּם כֵּן אָסוּר.