חפץ חיים, חלק שני: הלכות איסורי רכילות, כלל א ח

וּלְעִנְיַן מַה לְּהָשִׁיב, אִם שׁוֹאֲלוֹ: מַּה דִּבֵּר פְּלוֹנִי אוֹדוֹתַי, תָּלוּי בָּזֶה, (יד) אִם יֵשׁ לוֹ עֵצָּה לַהֲשִׁיבוֹ, בְּאֹפֶן שֶׁלֹּא יִהְיֶה שֶׁקֶר גָּמוּר וְגַם לֹא יִהְיֶה רְכִילוּת, יְשִׁיבֵהוּ בְּאֹפֶן זֶה, וְלֹא יוֹצִּיא שֶׁקֶר מִפִּיו. וְאִם הוּא מֵבִין, שֶׁחֲבֵרוֹ לֹא יְקַבֵּל זֶה לִתְשׁוּבָה, מֻתָּר לוֹמַר שֶׁקֶּר גָּמוּר מִפְּנִי הַשָּׁלוֹם, (טו) אֲבָל לֹא יִשָּׁבַע, חַס וְשָׁלוֹם, לַשֶּׁקֶר בִּשְׁבִיל זֶה, וְעַיֵּן בִּבְאֵר מַיִם חַיִּים.