חפץ חיים, חלק שני: הלכות איסורי רכילות, כלל א ד

כָּל זֶה שֶׁכָּתַבְנוּ דְּאָסוּר, הוּא אֲפִלּוּ אִם הוּא (ח) אֱמֶת גָּמוּר, שֶׁאֵין בּוֹ תַּעֲרובֶת שֶׁקֶר. וְלָא מִבָּעֵי {ואין צריך לומר} אִם הָיוּ אוֹהֲבִים זֶה לָזֶה מִתְּחִלָּה, וְהוֹלֵךְ וּמְרַגֵּל מִזֶּה לָזֶה, רָשָׁע מִקְרֵי, וְהוּא מְתֹעָב עֲבוּר זֶה מְאֹד לִפְנֵי ה' כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר {משלי ו' טז יט}: שֶׁשׁ הֵנָּה שָׂנִא ה' וְשֶׁבַע תּוֹעֲבַת נַפְשׁוֹ וְכוּ' וּמְשַׁלֵּחַ מְדָנִים בֵּין אַחִים. וְאָמְרוּ חֲזַל {ויקרא רבה מצרע פרשה טז סא}, דְּזוֹ הִיא הַשְּׁבִיעִית הַקָּשָׁה שֶׁבְּכֻלָּן. אֶלָּא אֲפִלּוּ אִם בְּלֹא זֶה הָיוּ גַּם כֵּן (ט) שׂוֹנְאִים זֶה לָזֶה מְאֹד, וְשׁוֹמֵעַ שֶׁאֶחָד מְדַבֵּר רָעָה עַל חֲבֵרוֹ, וְהוּא הוֹלֵךְ וּמְרַגֵּל, רָכִיל מִקְּרֵי.