חפץ חיים, חלק שני: הלכות איסורי רכילות, כלל א ג

וְדַע, דְּאִסוּר רְכִילוּת הוּא (ז) אֲפִלּוּ אִם אֵין מִתְכַּוֵּן בִּרְכִילוּתוֹ לְהַכְנִיס שִׂנְאָה בְּלִבּוֹ עַל אוֹתוֹ פְּלוֹנִי, וַאֲפִלּוּ אִם גַּם לְפִי דַּעְתּוֹ כַּדִּין עָשָׂה פְּלוֹנִי, שֶׁדִּבֵּר עָלָיו, אוֹ עָשָׂה לוֹ הַמַּעֲשֶׂה הַזֶּה. כְּגוֹן, שֶׁשִּׁמְעוֹן מוֹכִיחַ לִרְאוּבֵן, עַל מַה שֶּׁדִּבֵּר עָלָיו, אוֹ עָשָׂה לוֹ עִנְין פְּלוֹנִי וּפְלוֹנִי, וּרְאוּבֵן מִתְנַצֵּל עַצְמוֹ שֶׁהַדִּין עִמּוֹ, וְהָרְאָיָה, שֶׁגַּם יְהוּדָה אָמַר עָלָיו כֵּן, אֲפִלּוּ הָכֵי {אף על פי כן}, אִם הוּא מְשַׁעֵר, שֶׁעל יְדֵי זֶה תִּכָּנֵס שִׂנְאָה בְּלֵב שִׁמְעוֹן עַל יְהוּדָה, רָכִיל מִקְרֵי.