ברית עולם על ספר חסידים טו:א

מכאן למד ר"ג שאמר שפרא מילתא באנפאי ובאנפי חבראי. כצ"ל:

ועוד כתיב שאמר הקב"ה לישעי' את מי אשלח ומי ילך לנו מכאן למדה תורה דרך ענוה לרבנים וכו'. מה שהביא רבינו ראי' מדכתי' את מי אשלח ומי ילך לנו ונתקשה מדכתיב אשלח ותריץ יתיב כדי שלא יאמר שתי רשויות וכו'. דבריו ז"ל הם לפי הפשט אמנם דרך דרש ביאר רבינו האר"י ז"ל דלענין הטובה ה' מטיב לבדו וכשאינו לטובה הוא ע"פ ב"ד של מעלה וז"ש ה' נתן הוא לבדו לטובה וה' לקח הוא ובית דינו כמשז"ל כשאינו טובה והיינו דקאמר אשלח לענין הטובה אנכי אשלח לבדי ומי ילך לנו למה שאינו טוב לו ולבית דינו וכו' ע"ש. ומ"מ לפי כפשט מוכיח רבינו שפיר:

למדה תורה דרך ארץ לרבנים וכו'. רבינו ז"ל דיבר בדורו דור רבותינו בעלי התוספות דמי שנקרא רב היה רב מובהק וכולי' תלמודא כמאן דמנח בכיסתי' ולזה למד דרך ענוה. אמנם בדור יתום שכל לומד מחזיק עצמו לרב ומתנשא מבית ומחוץ שהוא מורה הוראות ויודע דעת לשאת ולתת בש"ס. אין צריך לענוה רק שיכיר ערכו וכשנראה לו שהבין ומקשה קושיא או מתרץ קושית גדולי הדורות ידע נאמנה שעל הרוב לא בא אל נכון ואם ישפיל עצמו באמת ויקבע בלבו כי עדיין לא הגיע להוראה ויירא מהעונש דכתיב כי רבים חללים הפילה וקושיותיו ותירוציו יהיו אצלו בספק כיון שלומד לשמה ויתרחק מגאוה. ה' לא ימנע טוב ויאיר עיניו בתורתו הקדוש'. וישא ביום ההוא ק"ו אם הראשונים שהיו שלמים בתורה ותקון נפשם אמרו פ"ק דעירובין דנקבע הל' כב"ה מפני שהיו עלובין ונוחין וכו' ובהם היה אמת תואר ענוה ומה נענה אנן שכמה חטאות ועונות לכל א' על שתי כתפיו לזכרון ובפרט חילול ה' על רדיפת הממון וכיוצא שאם יצטרף לזה גאוה בלימוד היא עון פלילי ולא יכוין אל האמת כלל ואין להקב"ה שבח בו ומי שיש לו לב יתן דעתו שהתורה שלומד כדי שתהיה רצויה צריך להתחרט על חטאת נעורים ולשמור ברית הל' וברית המעור וברית העינים ויתפלל בצבור תדיר ולא יבא לידי סרך חילול ה' ואז אם ילמוד לשמה בהכרח ערכו תורתו תהי' חשובה ומרוצת לפני ה' והשפי"ע בצחצחות נפשו והן קציר' האומ"ר דוחה מה שיש להאריך ואמר בירושלמי לעולם יראה אדם בעל שמועה כנגדו וכבר האריך הגאון החסיד בס' כתובה בהקדמתו בתוכחת מגולה לבני תורה אשר אינם מכירים ערכם ולשונם תהלך באר"ש ופערו פיהם נגד גדולי' והיה להם להכיר כי הדורות מתמעטים וקטנים של גדולים עבה ממתניהם כי הדורות הלוך וחסור וידונו ק"ו המצפצפים והמהגים נגד גדולים כי טובה צפרנן של ראשונים מכריסן ואם הראשונים מלאכים וכו' זהו תורף דבריו נר"ו בקיצור. וישים על לב מאי דאתמר בירושלמי דשבועות פ' עשירי אמר רבי יוסי בר נש דתנא חדא מיכלא והוא אזיל לאתר ואינון מוקרין לי' בגין תרתי צריך מימר לון אנא חדא מיכלא אנא חכים. ופי' הרב יפה מראה שזה נהנה בכבוד תורה ואיהו לאו בר הכי וחייב להודיע שלא ליהנות חנם עש"ב ואשר לו שם את לבו לדבר ה' יבין את זאת:

ולא יכבד שם רבו בפני רבו אחר ולא רבו בפניו שיאמר לרבו פי' רבך שהרי אמרו תלמידיו לר' אליעזר על רבו ריב"ז נמנו עליך חבירך וכו'. הכי אמרו בר"ה דל"א ומבואר שם בש"ס דאמרו כיון דתלמידיה הוי לאו ארח ארעא למימרא לי' לרבי' רבך. וזה כמדומה דלא זכר שר הרב ב"ח י"ד סי' רמ"ב ע"ש דה"ל להזכיר סונית ר"ה ודברי רבינו הללו והוא מייתי מהגהה כ"י ומפ"ק דביצה ע"ש ודוק היטב דהגם דהרב ב"ח משם הגהה כ"י מיירי דאין למחות אם מזכירין רבו של אדם בתואר חבירו מ"מ הו"ל להשמיענו דאין לתלמיד להזכיר לרבה דרביה בשם רבו כמפורש בהדיא בסוגיא ר"ה ודברי רבינו וכל כי הא הו"ל לאודועי דמדבריו בשם הגהה לא שמענו והן לא ידענו זה ואע"ג דמשמע הכי מפ"ק דביצה יותר מפורש בסוגית ר"ה ודברי רבינו. והשתא דאתית להכי יש לדחות מאי דמייתי הרב ב"ח משם הגהה וראי' מפ"ק דביצה דההיא בתלמוד המזכיר לרבה דרבי' ואין ראי' מהתם דאינש דעלמא יכול לומר לי' על רבו חבירו דדלמא דוקא תלמיד אורח ארעא הוא אבל אינש דעלמא צ"ל לו רבך. ואי אמרינן הכי אפשר דבאינש דעלמא דחייב לומר רבך. אם עשה שלא כהוגן ואמר חבירך יש לו למחות וצריך לומר רבי. משא"כ בתלמיד דכיון דאורח ארעא דלימא לי' חבירך מש"ה א"צ למחות דכ"ע ידעי דזה המדבר היא תלמידו ואע"ג דיש פנים הנראים כמ"ש הב"ח מ"מ יד הדוחה נטויה. ומאי דאשכחן בש"ס זמנין דברי קנטור וכיוצא כבר הרב חות יאיר סי' קנ"ב העיר ע"ז ותריץ יתיב עי' בדברי קדשו באורך:

כל זכיות שעושה ואין לו ענוה כמו תבשיל בלא מלח וכו'. זה מתבאר יפה ממ"ש ז"ל בתנחומא פ' עקב דאמר הקב"ה לישראל לא מפני שאתם מקיימים מצות אני בוחר בכם שהרי הגוי' מקיימים מצות יותר מכם ולא מפני שאתם משבחים לשמי אני בוחר בכם שהרי גם הגוים משבחים דכתיב ממזרח שמש עד מבואו גדול שמי בגוים אלא אני בוחר בכם מחמת שאתם ענוים ע"ש וח"כ נמצא דעיקר המצות וכיוצא הוא הענוה ויפה כתב רבינו שהזכיות בלי ענוה כמו תבשיל בלא מלח והוא תפל מבלי טעם:

כל ענוה שאין בו יראת שמים כמאכל בלא תבלין וכו'. הכי אמרינן פ' במה מדליקין והיה אמונת עתך וכו' שקרא שיתא סידרי ואפי' הכי אי יראת ה' אוצרו אין וכו' ע"ש: