בני גרשון ב

הקדמה ער בחכמים ועונה בתלמידים, ופירש"י ער חריף להבין ולהורות בין החכמים, וא"כ כיון דדוד היה לו סייעתא דשמיא להורות כהלכה, מוכח מזה דלא חטא בבת שבע. והנה לא כל אדם זוכה אשר אמור יאמר זכיתי לאסוקי שמעתתא אליבא דהלכתא, כדאשכחן בדוד שד' היה עמו להורות כהלכה, ובפרט לעשות חיבור ללמד להעולם ענינים הנוגעים להלכה, אם לא לגדול הדור אשר למד מקודם הרבה ורבים צריכין לתורתו, וכדאשכחן גבי ר"י בן זכאי שקודם שלימד למד מ' שנה קודם. ואי' במכות ד"י דריש ר' סמאי, ומי אוהב בהמון לא תבואה, למי נאה ללמד בהמון מי שכל תבואה שלו, ופרש"י ללמד בהמון לדרוש ברבים שכל תבואה שלו, שבקי במקרא במשנה ובהלכות ובאגדות, ולי אין ערך אפילו לחד מזעיריא שבתלמידי דחברייא כי הקטן שבהם גדול מאלף כמוני, רק בשיתוף השם לבד נקראתי בין המורים, אמנם לא ללמד על הכלל יצאתי, אלא ללמד על עצמי באתי. לפי קוצר דעתי ומיעוט בינתי, רשמתי על הגליון שלי מיעוט שיחתי. ואשים עתה לפני בני גילי, מה יאמרו על דברתי. ובזה אנחם על רובי דאגותי, וידעתי כי אין שום אדם צריך לתורתי, אלא בספרים רבים דאיתי ומצאתי, גודל הפלגת חיוב לכתוב כל דבר ודבר, אפילו דבר קטן מחדושי תורה, וזהו מביאו לחדש חדושים גדולים, ואם העלם יעלימו עליו נאמר הכתוב האלקים יביא במשפט על כל נעלם, ובעבור זה חזקה אהבתי ותשוקתי, להיות למזכרת ביום פקודתי, ובהם יש זכות גם לנות ביתי זו זוגתי, וכמאמר חז"ל נשים במאי זכיין, ואפילו אם לא קלעתי אל המטרה מכל הדברים רק בדבר אחד לאמיתו, גם כן כדאי לי כל הטרחות דעדו עלי, עד הנה שגמרתי עוד הפעם זה ספרי הקטן הכמות וזעיר האיכות, ומי זוטר מאי דדרשינן בירושלמי פאה ה"א על הפסוק וכל חפציך לא ישוו בה. דאפילו כל מצותיה של תורה אינן שוות לדבר אחד מן התורה, ואין זה סותר למה דדרשינן בתלמודא דידן מ"ק ד"ט מהאי קרא הא חפצי שמים ישוו בה, דזהו דק לענין דיבטל ת"ת, אם יש לו לעסוק במצוה אחרת, וא"א לעשותה ע"י אחרים כמבואר שם, וכמו דאשכחן באמת שפוסק מת"ת, למצות שופר ולולב ומקרא מגילה, ומשום דכל הלומד תורה ואינו מקיים נוח לו שנהפכה וכו' אבל הירושלמי מיירי על השכר שיהיה מת"ת שהוא כנגד כולם, לפי שהלימוד מביא לידי מעשה, גם המחבר בי"ד סי' רמ"ו העתיק לתרווייהו בהדי הדדי, וב"ה בעת שכתבתי שום חידוש, נזהרתי לעיין היטב בב"י, וכמו שהובא בנחלת שבעה שאלה נ' בשם הב"י כי כל דיין שפוסק ואין ספרי הב"י לפניו בודאי ישנה בהוראות: כאן קנה מקומו להזכיר מה שראיתי בכמה מחברי זמנינו בהקדמותיהם, שנותנים תודה וברכה והחזקת טובה, להאנשים המלוים להם מעות, על הדפסת ספריהם, ולדעתי נראה דאסור, דזהו בכלל רבית דברים, דילפינן בס"פ א"נ מנשך כל דבר אפילו דיבור אסור, ואחר כותבי ראיתי בב"י בי"ד סי' ק"ס וז"ל ואם נפרש האי מחזיק לו טובה שנותן לו חן על שהלוהו, יקשה דהא ודאי דאסור מכ"ש דהקדמות שלום עכ"ד, וכן בקדושין ד"ח גבי אם אינו קונה צדקה מניין, כתב התו' דדייק מדכתיב ושכב בשלמתו וברכך אי לא הוי קונה ליה א"כ כמשברכו העני הוה ליה רבית דברים. וכבוד ידי"נ הרב הגאון חריף ובקי סוע"ה מוהר"ר שלמה נתן קאטלער שליט"א הגאב"ד דק"ק לוקניק המליץ זכות בעד המחברים. וכתב לי לחלק בין בינו לבין עצמו ובין לפרסם ברבים. דהתו' וב"י מיירי שנותן לו תודה וברכה בינו לבין עצמו בצנעה, אבל לפרסם ברבים, אף שבאופן זה, הנאת המלוה מהחזקת הטובה ברבים. יותר הוא מבינו לבין עצמו, ויותר מסתבר לכאורה לאסור. אעפ"כ בזה יש אופן שמותר,