ברכת אברהם סד

סמכינן עליה דאילו לא הוה דייק אליבא דהלכתא לא אסיק ביה הגמרא סתם בפרק הקורא דלא אסיק ביה אלא למימרא דתירוצא דוקא הוא שכך שילינן על מתניתין דהיה קורא בדוכתא מאי כיון את לבו אי לימא לצאת שמע מינה דמצות צריכות כוונה ודחינן לא מאי אם כיון כיון לקרות ואתמהינן לקרות הא קא קרי ופרקינן בקורא להגיה וקם ליה האי תירוצא ומסקנא דגמרא הוא ועליה סמכינן ולענין אכל מצה בלא כוונה ליכא בה ספיקא דמשלחו ליה לאבוה דשמואל ואוקמה רב אשי בשכפאו אותו פרסיים ואוקמתא דסמכא היא דלא אידחיא ליה ועוד דרב אשי בתרא הוא והלכתא כבתראי וסוגיא דגמרא בכל מקום מצות אינן צריכות כוונה וברייתא שנויה בפסחים בפרק ערבי פסחים אכלן בלא מתכוין יצא ואע"ג דאוקמה ר' שמעון בן לקיש כתנאי כי היכי דלא תיקשי ליה לא איכפת לן בדבריו דיחיד הוא וסוגיא דגמרא דמצות אינן צריכות כוונה ולענין תקיעה פשיטה מילתא דהלכתא כר' זירא הדא אקשינן עליה ופרקינן אליביה ולא אקשינן עליה אלא אמאי הצריך כוונת משמיע אבל בכונת שומע ליכא בה ספיקא דמתניתין דוקא אם כיון לבו יצא ואם לאו לא יצא והך שינויא דשנינן בסביר חומרא בעלמא הוא שינויא בעלמא דמסיפא דמתניתין שמעינן דכוונה לצאת בעינן דהכי תנן ואע"פ שזה שמע וזה שמע זה כיון את לבו וזה לא כיון הלכך בשופר ומגילה צריכין כוונה לצאת כדוקיא דמתניתין ובקריאת שמע ואכילת מצה וטבילה במי מקוה וכיוצא בהן לא בעינן כוונה לצאת דמצות אינן צריכות כוונה דסוגיא דגמרא בכל דוכתא ודוכתא ואי קשיא לך מאי שנא שופר ומגילה משאר מצות זו ודאי קושיא עמוקה היא והיא על הגמרא לא על אבא מארי זכרו לחיי העולם הבא וכמה זמן נתקשית לי קושיא זו אחר פטירת אבא מארי ז"ל עד דאשכחת בה טעמא והוא שהמצות דאמרינן בהו מצות אינן צריכות כוונה מצות שקיומן בעשיית מעשה שגוף אותה העשייה היא המצוה כגון אכילה וטבילה וקריאה וכיוצא בהן אבל שופר הואיל וגוף המצוה שמיעת קול בעלמא היא כי לא מיכוין מאי קא עביד מן המצוה אינו באוכל מצה וטובל דאע"פ שלא כיון לבו בעת העשיה כבר קיים המצוה בעת העשיה שגוף המצוה היא שיאכל או יטבול וכן נמי שומע מגילה כשומע שופר תדע דלא הצרכנו קורא מגלה לכוין לבו לצאת אלא שומע קריאת מגלה בלבד הוא שהצרכנו אותו כוונה אבל הקורא עצמו אין דינו חמור מדין קורא קריאת שמע דאם כיון לבו לקרות אע"פ שלא כיון לצאת יצא ואע"פ שלא נתפרש הכי בגמרא מהקושיא גמרינן ליה ועוד שלא ראינו אותם הצריכו כוונה לצאת אלא בשומע בלבד וכמה טעם ברור הוא זה ודקדוק יפה למבינים וכבר גלינו אותו לכל התלמידים בבית המדרש מכמה שנים ולענין מה שהארכת בענין כוונת קריאת שמע דהיא בכוונת התפלה לקבול מלכות שמים לא ידעתי באי זה מקום שהוא כוונת יציאה בעלמא ולא ידעתי מאי זה מקום נראה לך שאינו סובר כך והלא בפירוש אמר בסוף הלכה ראשונה מפרק שני בהלכות קריאת שמע והשאר אם לא כיון יצא אפילו היה קורא בתורה כדרכו וכו' למימרא דבפסוק ראשון לא סגיא ליה בכוונת קריאה בעלמא וכבר פירוש הכוונה בהלכות תפלה ואמר כיצד היא הכוונה שיפנה לבו מכל המחשבות ויראה עצמו כאלו הוא עומד לפני השכינה ולא יעלה על הדעת שלא פירש שם אלא כוונת תפלה בלבד שאילו היה הדבר כך היה אומר כיצד היא כוונת התפלה והואיל ולא אמר כך אלא היא הכוונה סתם משמע בין כוונת תפלה בין כוונת קריאת שמע ועוד ענין אחד הוא לקריאת שמע ולתפלה שהכל דבור לפני הקב"ה וצריכין כוונה אחת ובפירוש אמר בפרק שני מהלכות קריאת שמע וצריך להאריך בדלת של אחד כדי שימליכהו על השמים ועל הארץ ועל ארבע רוחות ואין בדבריו בכוונה ספק כלל ושהקשית מדפסק כר' מאיר וחזר ופסק כר' יוחנן דאמר בטלין בפרק ראשון תמיה וזו הקושיא להדא קושיא שכבר פירש ענינה הרב רבנו יצחק בעל ההלכות זצ"ל במסכת ברכות וראוי לחכם להקשות אותה עיין במסכת ברכות בפרק היה קורא תמצא פירוק קושייתך ותירוץ דברי אבא מארי זצ"ל דהכי אמר ז"ל על פירוק הגמרא לא קשיא הא בפרק ראשון הא בפרק שני האי פירוקא לדברי ר' יוחנן הוא דסבירא ליה וכולי אבל לרבא לאו משום דבענין כוונה בכוליה פרק ראשון הוא דבטלין ממלאכתן אלא משום דלא לישוי לה עראי הוא כי הא דגרסינן ביומא בפירקא קמא אמר רב יצחק בר שמואל בר מרתא משמיה דרב הקורא את שמע לא ירמוז בעיניו וכולי ולפי זה הפירוש הנכון של רבינו יצחק ז"ל הילכתא כר' יוחנן