ברכת אברהם סג

משמיע לפי דרכו אמר ר' יוסי במה דברים אמורים בשליח צבור אבל ביחיד לא יצא עד שיתכוין שומע ומשמיע ואע"פ שבפירוש פסק ז"ל בקריאת שמע כרבה דלא בעינן כוונה וסמך אשינויא דשנינן דמתניתין דהיה קורא בתורה והגיע זמן המקרא אם כיון לבו יצא דבקורא להגיה עסקינן ובלשון הזה אמר ז"ל בספר אהבה הקורא את שמע ולא כיון לבו בפסוק ראשון שהוא שמע ישראל וג' לא יצא והשאר אם לא כיון יצא אפילו היה קורא בתורה כדרכו או מגיה את הפרשיות האלו בעונת קריאה יצא והאי שינויא לא שנינן ליה אלא אליבא דרבה דאמר מצות לא בעי כוונה כיון דאותיבניה ממתניתין דחה ואוקמה בקורא להגיה ופשטה דמתניתין כר' זירא או אלא בלא דוחקא ומאי שנא דבתקיעה סבירא ליה כר' זירא ובמצוה ובקריאת שמע כרבה ואי אמרת דבקריאת שמע סמך אהא דתנו רבנן שמע ישראל ד' אלהינו ד' אחד עד כאן כוונת הלב דברי ר' מאיר ואמר רבא הלכה כר' מאיר מכלל דבכולה לא בעינן כוונה הלכך בעל כרחין נפסוק כרבה בשאר קריאת שמע וכי כוונה זו למצות קריאת שמע היא ודומיא דכוונת תקיעה למצות תקיעה וכוונת אכילת מצה למצות אכילה הא כוונה דאיפליגו בה ר' אלעזר ור' עקיבא ותנא קמא דברייתא ור' אחא שאמר משום ר' יהודה ור' אלעזר ור' יאשיה נמי וברייתא דר' מאיר לא תניא רמיא אלא לכוונת תפלה דסברי הני תנאי שמצוה לכוין לבו בשעת קריאה לקבל עול מלכות שמים ואם קרא קריאת שמע בלא כוונת הלב ואע"פ שנתכוין בקריאתו לשם מצוה לא יצא הואיל ולא כיון לבו לקבל עול מלכות שמים תדע דבהא פליגי דהא בפירוש קאמרי עד כאן מצות כוונה מכאן ואילך מצות קריאה ור' יאשיה סבר עד כאן מצות קריאה וכוונה מכאן ואילך כוונה בלא קריאה דכותיה גבי תוקע ואוכל מצה היכי משכחת לה מתכוין למצות תקיעה בלא שמיעה ולמצות אכילה בלא אכילה ועוד אי בכוונת מצוה פליגי הני תנאי אמאי לא מוקמינן פלוגתא דרבה ור' זירא בתנאי מהני תנאי אלא לאו שמע מינה דמצות כוונה לחוד ומצות קריאה לחוד ומצות קריאה גופה פלוגתא דרבא ור' זירא אי בעינן משעת קריאה כוונה לעשיית המצוה ולצאת ידי חובה או לא דומיא דטמא שטבל אם צריך לכוין דעתו ליטהר או אינו צריך אלא אע"ג דלקרורי נפשיה קא מכוין עלתה לו טבילה ועוד אי אמרת בכוונה דעשית מצוה עסקינן איכא לאקשויי מאי קסברי הני תנאי אי נימא דקא סברי מצות צריכות כוונה מאי שנא פסוק ראשון ופרק ראשון או עד לבבך אפילו כולה נמי ואי קסברי מצות אין צריכות כוונה אפילו מקצתה נמי לא הלכך לאו בכוונה דעשית מצוה עסקינן ואם כן ליכא למילף מינה. ולא עוד אלא אפילו בהלכה זו עצמה נראה לי דקשיא דידיה אדידיה שהרי בתחלה פסק ר' מאיר דלא בעינן כוונה אלא בפסוק ראשון וחזר ופסק כר' אחי שאמר משום ר' יהודה כיון שכיון את לבו בפרק ראשון יצא דהכי קאמר ז"ל מי שהיה עוסק במלאכה מפסיק עד שיקרא פרשה ראשונה כולה וכן נמי האומנין וכולי ונתן טעם הדבר שלא תהא קריאת עראי כי היכי דלא תקשי דידיה אדידיה ובעניות דעתנו לא מצינו טעם של דבר כך ולא מיפרשא לן אלא משום כוונה כדר' אמר ליה רב מרי ברי דבר שמואל לרבא תנן האומנין קוראין וכו' אלמא לא בעינן כוונה ורמינהי ר' שמעון בן יוחאי אומר הקורא את שמע צריך שיכוין את לבו בכולה וכו' שמע מינה משום כוונה הוא ובמסקנא אמרינן הכי אמר ר' יוחנן בטלין ממלאכתן וקוראין כי היכי דלא תיקשי כוונה אכוונה וכיון דקשיא לן אדבית הלל דאמרי עסיקנן במלאכתן וקוראין אוקימנה בפרק ראשון והינו סבריה דר' יוחנן בריש פרקין דאמר רבה בר חנה אמר ר' יוחנן הלכה כר' אחי שאמר משום ר' יהודה ובטיבותיה יעיין בהא מילתא טובא כי היכי דליגלי לן מאי דמכסי מינן בה... תשובה. זו השאלה ודאי ראוי לשאול כמותה וכמה דקדוקים יש בה והנה אני מפרש אותה בדרך ברורה בעזרת הבורא מדחזינן לגמרא במסכת ברכות בפרק הקורא דאסיק דבריו בתירוץ המשנה הקורה להגיה והאי מסקנא לאו בלשון רבא אמרינן ליה התם בברכות סמכינן על האי מסקנא דדוקא הוא ואע"ג דמתחזי מגמרא דראש השנה דהאי מסקנא תירוצה אליבא דרבא הוא