ברכת אברהם נ

כמו פוצע אגוזים ולפיכך אקשינן לרבנן ולחייב נמי בפציעת החלזון משום נטילת נשמה ופריק רבא אפילו שפצעו חי מתעסק הוא אצל נטילת נשמה כלומר אין כוונתו אלא לפציעתו בלבד לא לטול נשמתו ואע"פ שנשמתו ניטלת מתעסק הוא אצל נטילת נשמה שאין כוונתו לה ואקשינן אהאי פירוקא והא אביי ורבא דאמרי תרוייהו מודה ר' שמעון בפסיק רישיה ולא ימות כלומר מאחר שהוא מתכוין לפציעה שהנשמה ניטלת בגללה מה לי נתכוין ליטול הנשמה מה לי היה אצל נטילת הנשמה מתעסק לא מתכוין והא אביי ורבא דאמרי תרוייהו מודה ר' שמעון וכו' ודחינן לתרוצי פירוקא דרבא שאני הכא דכמה דאית ביה נשמה טפי ניחא ליה כי היכי דליצלח צבעיה כלומר לא דמי פציעת החלזון לפסיקת הראש שפסיקת הראש שהוא מתכוין לה לא תתכן אלא עם המות ופציעת החלזון שהוא מתכוין בה להוציא את הדם אין הנשמה נוטלת בה על כל פנים שאפשר שיפצע ויוצא הדם מאבר שאין הנשמה תלויה בו והוא יתכוין לזה אם יוכל כי היכי דליצלח צבעיה והאי דחיתא שינויא היא ואפילו תימא דוקא ליכא מינה קושיא ואם ענין דבריך בשנתכוין למלאכה לעשותה לא להניח הידועה ממנה וזה הוא שאמרת דקא מכוין לעשות המלאכה שאינה צריכה לגופה וליכא למימר הכי דר' שמעון פוטר במלאכה שאינה צריכה לגופה והאיך יודה בדבר שהוא חולק בו הלכך זה הפירוש שפירשת בו כל הסוגיות כמו שאמרת שבוש שלא יעמוד ולא יתכן ודבריך סותרין זה את זה כמו שפירשנו ולענין רחיצת ידים באהל פשיטא מילתא בגמרא דברייתא דנתר וחול הוא דאוקמינה כר' יהודה אבל עפר לבינתא וכסופא דיסמין ובדרא ואוהלא לא איירו בהו תנאי כלל אלא אמוראי הם דאיירו בהו וליכא בהו פלוגתא ולפיכך הילכתא אינון ופשיטא מילתא בגמרא לחדא דמשום העברת שיער הוא דאיירו בהו אמוראי שמאחר דאוקימנא סוף ברייתא דנתר וחול דהיא בענין העברת השער אמר רב יהודה עפר לבינתא שרי ואמר רב ששת בר אדא שרי וכו' ומוקצה הכא מאן דכר שמה עד שתאמר דהאי שרי בענין מוקצה אלא ודאי אלו הפירושים של כבודך שנוים בעלמא ושבושים לחכמה ולענין נזיר חופף ומפספס כבר פרשינן לעיל ושאמרת שלא התיר ז"ל באותן הכללות אלא איסורא דרבנן מדאמר כיצד גורר אדם וכו' היאך למדת מסוף ההלכה ולא למדת מתחלתה שהוא העיקר שאמר דברים המותרים לעשותן בשבת ובשעת עשייתן אפשר שתעשה בגללן מלאכה וכו' איסורא דרבנן מלאכה קרי ליה ועוד למה אם נתכוין יהיה פטור כדאמרת וכי אין חפירה אלא בקרדום או בצרור או ברגל המטה וכיוצא בה והוא מתכוין לה אם יחפור בכוונה דרך חפירה בין בקרדום בין בכלי אחר הוא ולא אמרינן חפירה כלאחר יד אלא בההיא חפירה דאמרינן ביום טוב שיחפור בדקר ויכסה ואוקימנא בשהיה לו דקר נעוץ מבעוד יום האיך אע"ג דההיא חפירה בדקר שהוא הכלי הידוע לחפירה הואיל והיא, שלא כדרך החופרין חפירה כלאחר יד היא וכן החפירה כדרך החופרין ברגל המטה או בכלי אחר חפירה מעליא היא ואם יש הנפש לומר אין דרך החופרין לחפור בגרירה הנה דבר ידוע ונראה בכל עת שהרבה מבני אדם חופרים בגרירת הברזל או הקורה על ידי צמד הבקר וליכא מהאי קושיא הנה הרחבנו בתשובה זו לפי הספיקות שנסתפקו לכבודך אע"פ שהיא קרובה ואינה צריכה להרחיב כל כך אבל לפי שנסתפקה לך ונסתמה והארכת בה יותר מדאי הרחבנו בתשובה והאל יאר עינינו בתורתו. שאלה כ. אמר הרב ז"ל אין חייבין כרת אלא על אכילת חמץ עצמו אבל עירוב חמץ כגון כותח הבבלי ושכר המדי וכל הדומה להן מדברים שחמץ מעורב בהן אם אכלן בפסח לוקה ואין בו כרת שנאמר כל מחמצת לא תאכלו במה דברים אמורים בשאכל כזית חמץ בתוך התערובות בכדי אכילת פרס הוא שלוקה מן התורה אבל אם אין בתערובת בכדי אכילת פרס שאסור לו לאכל אם אכל אינו לוקה אלא מכת מרדוח מכלל דבריו ניכר דקא מוקים פלוגתא דר' אליעזר ורבנן בפחות מכזית בכדי אכילת פרס הא יותר מכזית כולי עלמא לא פליגי דתערובת חמץ בלאו