ברכת אברהם מט

ודאי המלאכה אלא הדבר שיעשה בודאי הוא טלטול הגחלת בטלטול החררה וטלטול הגחלת אפשר שיעשה בשבילו תוספת הסיקה ואפשר שלא יתוסף הסקה לפיכך שרינן ליה דדבר שאין מתכוין הוא דומיא דגורר אדם מטה וכו' שהמלאכה שהיא ההבערה לא בודאי תעשה אלא ספק תעשה ספק לא תעשה וליכא בה קושיא גבן ופירושא דוקא הוא למבינים ולענין צרור שעלו בו עשבים לעולם אינו מקנח בו אלא בשהיה מובדל מן הקרקע והיינו דאתא לאשמועינן אע"פ שהתולש ממנו חייב חטאת כתולש מעציץ לקנוח מותר לקנח בו ולא חישינן שמא יתלושו העשבים בעת הקנוח דדבר שאין מתכוין הוא ואין העשבים נתלשין בודאי ולענין תולש עולשין ומזרד זרדין תמיהא הקושיא לחדא דפשיטא מילתא ולית בה ספיקא דבשדה חבירו אע"פ דנתיפתה הקרקע הואיל ואין מחשבתו לכך אין שיעורו בכל שהוא אלא כשיעור דבר שחישב עליו אם לאכילה כגרוגרת וכו' ומאי קושיא איכא מותר קאמרינן בעושה בשדה חבירו עד דתיקשי לך לעולם איסורא עבד בין בשדה חבירו בין בשדה שלו מיהו אין השיעור שוה ודקא קשיא לך אמאי חייב חטאת והא מודה ר' שמעון אמרינן דמשמע מודה לר' יהודה דאסור אבל חטאת לא חייב ודאי כי הא איכא לאקשויי אבל כד מעיינת בגמרא בענין מודה ר' שמעון בפסיק רישיה ולא ימות מתברר לך שר' שמעון מחייב חטאת אם היתה שם מלאכה דר' שמעון אע"ג דפליג על ר' יהודה במלאכה שאינה צריכה לגופה דמחייב בה ר' יהודה חטאת הודה לו בדבר שאין מתכוין בפסיק רישיה ולא ימות נמי שהוא חמור יותר והאי דלא אמר ר' יהודה בדבר שאין מתכוין חייב חטאת אלא אסור בלבד משום דעיקר דברי ר' יהודה ביום טוב וביום טוב ליכא חיוב חטאת דתנן ר' יהודה אומר אין מקרדין וכו' ואמרינן עלה בגמרא ור' יהודה סבר קירוד דקא עביד חבורה אסור דבר שאין מתכוין אסור ועוד אפילו בשבת לא סלקא דעתא לחיובי בדבר שאין מתכוין שהוא ספק אם תעשה המלאכה או לא תעשה חייב חטאת ואפילו לר' יהודה דמלאכת מחשבת אסרה תורה כדאמרת הלכך בדבר שאין מתכוין דהוא ספק לא אפשר דהוי חיובא אלא איסורא בלבד לדברי ר' יהודה אבל בפסיק רישיה ולא ימות חיובא איכא בין לדברי ר' יהודה בין לדברי ר' שמעון דמאחר שידע שהאיסור יעשה בודאי ושמחשבתו אינה נעשית אלא בעשיית המלאכה הרי חישב לעשות המלאכה ולפיכך חייב חטאת ומלאכת מחשבת קרינן ביה כגון האי דפסיק רישיה של עוף אע"פ שאין סוף כוונתו למיתה הואיל והוא יודע שהמות בא בחתיכת ראש העוף וחישב לחתוך ראשו הרי חושב למיתה וחייב חטאת ודקא מקשית מסוברייא דנזייתא לית בה קושיא כלל דהא כדאיתא והא כדאיתא מידי דאית ביה מלאכה חייב מידי דלית ביה מלאכה אסור בלבד והאי דאמרינן בענין מסוברייא דנזייתא אביי ורבא דאמרי תרוייהו מודה ר' שמעון בפסיק רישיה ולא ימות לאו למימרא דתרוייהו שוין באיסור בלחוד אלא למימרא דתרוייהו אסירי לר' שמעון דהאסור ודאי יעשה ולא אמר ר' שמעון בכי האי גונא דבר שאין מתכוין מותר ולענין בקי בהטיה פשיטא מילתא לחדא דלית ביה איסורא דאוריתא ואפילו עבד במזיד ובלא הטיה ומפני זה אזלינן בתר רובי וכבר איפסקא הילכתא בהיתר לגמרי ולענין נר שאחורי הדלת יראה שאפילו רב דלייט ואוקימנה בטעמיה דידיה דאפילו כר' שמעון משום דמודה ר' שמעון בפסיק רישיה ולא ימות לא פסק רב שודאי תכבה הנר אלא מקרב כבויה וברוב תכבה ודמי לפסיק רישיה ומפני זה הוציאו בלשון לייט עלה תדע דכמה פעמים יפתח אדם הדלת וינעול ותנשב הרוח בנר ולא יכבה ולעולם אי אפשר שיחתך ראש החי ולא ימות ומפני זה לא פסק ז"ל בדבר אלא אסור בלחוד ושאמרת ולא משכחת חייב חטאת בפסיק רישיה ולא ימות אלא היכא דקא מכוין לעשות המלאכה ואע"פ שמתעסק הוא אצלה מלאכת מחשבת קרינן לה וכולי תמה גדול בדברים אלו אם ענין דבריך בשסוף מגמתו לאסור מאי אתא גמרא לאשמועינן במודה ר' שמעון בפסיק רישיה וכי יהיה עולה על דעת אדם בעולם שר' שמעון הואיל והתיר דבר שאין מתכוין כך נמי מתיר דבר שהתכוין בו לעשות המלאכה עד שנאמר ומודה ר' שמעון וכו' ואם בשאין סוף מגמתו לאסור אלא האסור יעשה בודאי בשביל כוונתו המתרת זה הוא שפירש אותו כל מבין שבאת לחלוק עליו ולא יתכן זה לפי דבריך שאמרת דקא מכוין לעשות המלאכה ועוד היאך יתכוין אדם לעשות המלאכה והוא מתעסק והאי דאמרינן בגמרא בפציעת חלזון מתעסק הוא אצל נטילת נשמה אין פירושו כמו שהבנת כלל פשוט שענין הדברים לחדא שהפציעה היא הריסוק והחתוך