ברכת אברהם מד

שנאמר אם הוציאו ממנו פירק אותן ועוד דבשאין להן עורות לא מצית חבורה שאינה חוזרת שכבר נודע בספרי הרפואות שיש בגוף החי איברים שאם ילכו או יחסרו אינן חוזרין לעולם כמו העצמות והגידין והעור וכיוצא בהן וזה שיראה לעין במקצת אלו האיברים שצמחו אחר שנחתכו כמו העור והעצם אינו אמת אלא דבר הדומה להן הוא שיצמח במקומן ויש בגוף איברים שאם ילכו יחזור כמותן כמו הבשר ולפיכך העור כשיקרע לא יחזור לבריתו לעולם אלא קליפה במקומו דומה לו תעלה ויראה זה למי שיתבונן בו ויסתכל טוב אפילו למראות העין שאותה הקליפה אין מראה כמראה שאר עור הבשר השלם ולפיכך הפריש הכתוב בין דין בהרת עור בשר ובין דין צרעת השחין והמכוה והבשר אפילו יכרת וילך לו יצמח בשר כיוצא בו במקומו ויחזור לבריתו כל זה ידוע אצל החכמים ומפורש בספרי הרפואות ומפני זה שמונה שרצים שיש להם עורות יש בהם חבורה שאינה חוזרת ושאין להם עורות אלא קליפה מן הבשר דומה לעור לא אפשר בה חבורה שאינה חוזרת דכל חבורה בבשר חוזרת ובעור אינה חוזרת והיינו דאמרינן מנין לחבורה שאינה חוזרת דכת' היהפוך כושי עורו ונמר חברברותיו ודקא קשיא אי משום מפרק מאי טעמא בעינן חבורה שאינה חוזרת יש להשיב מפני שהתולדה צריכה שתהיה דומה לאב והואיל והאב שהוא הדש אין הנידוש חוזר לכמות שהיה כך המפרק צריך להיות אותו דבר שנתפרק אינו חוזר לכמות שהיה ואע"פ שיש להקשות הא איכא חולב אבל הקושיא שהקשית מן הירושלמי דקא פירש שהחבורה תולדה דשוחט ומשום נטילת נשמה באותו מקום הוא שחייב ודאי קושיא יפה היא אבל מצאתי בגמרא דילן ראיה לדחות האי סברא דבני מערבא דהא דגרסינן בגמרא בפר' ר' אליעזר אומר האורג תני ר' אבהו קמיה דר' יוחנן כל המקלקלין פטורין חוץ מחובל ומבעיר ומתרצינן בתר הכי חובל בצריך לכלבו מבעיר בצריך לאפרו ואי משום נטילת נשמה מה לי צריך לכלבו או אינו צריך מי איכא מאן דסבירא ליה ניטל נשמה שלא לצורך פטור אפילו ר' שמעון מודה בכי האי גונא ואפשר שימצא ז"ל ראיה אחרת וזה ששיער ז"ל הדם בגרוגרת כדין האב שהוא הדש ואין כל מפרק וקי"ל ששיעורי שבת כגרוגרת כדפרשינן בארץ חטה ולפיכך כל דבר שלא נתפרש שעורו ולא נאמר שהוא בכל שהוא הדרינן ביה לגרוגרת ששיעור שבת בה היא. שאלה יט אמר הרב ז"ל בתחלת הלכות שבת דברים המותרין בעשייתן בשבת ובשעת עשייתו אפשר שתעשה בגללן מלאכה ואפשר שלא תעשה אם לא נתכוין לאותה מלאכה הרי זה מותר כיצד גורר אדם מטה וכסא ומגדל וכיוצא בהן בשבת וכולי נפקא מינה שלא היתר דבר שאין מתכוין אלא אם כן תהא עשיית המלאכה ספק אפשר שתעשה ואפשר שלא תעשה אבל אם אי אפשר שלא תעשה אסור ולפיכך חזר ואומר עשה מעשה ונעשתה בגללו מלאכה שודאי תעשה בשביל אותו מעשה אע"פ שלא נתכוין לה חייב שהדבר ידוע שאי איפשר שלא תעשה אותה המלאכה כיצד הרי שצריך לראש עוף וכולי ורואה אני בעניות דעתי דמאי דקא קרי ליה פסיק רישיה ולא ימות נמי היינו דבר שאין מתכוין שמותר דהא כמה דוכתא אשכחן שודאי תעשה המלאכה והיתר ר' שמעון לכתחלה תא שמע מהא דתניא פורשין מחצלת על גבי כוורת דבורים בשבת וכולי ובלבד שלא יתכון לצוד והא הכא דודאי מיתציד וקא קרי ליה דבר שאין מתכון והתיר ר' שמעון לכתחלה ולוקמא לה כר' יהודה אלא שדדחקינן ואוקימנה כגון דשביק רווחא כדי שלא תהא צודה כל עיקר שמע מינה דר' שמעון מתיר ואע"ג דלא שביק רווחא וכן נמי מהא דאיתמר הנאה הבאה לאדם בעל כרחו בלישנא קמא אמרינן לא איפשר ולא קא מיכוין כולי עלמא לא פליגי דשרי ובלישנא בתרא אמרינן אפשר ולא קא מיכוין היינו פלוגתא דר' יהודה ור' שמעון לא איפשר ולא קא מיכוין כולי עלמא לא פליגי דשרי והיינו דקא מותבינן על ר' ירמיה רבה בפרק במה מדליקין אימור דאמר ר' שמעון בגדולים דלא איפשר בקטנים דאיפשר מי אמר ואותיבה רבא מהא דתנן מוכרי כסות מוכרין כדרכן ובלבד שלא יתכונו וכולי והא הכא דאפשר למעבד כצנועין