ברכת אברהם מג

אין להן עורות נמי דהא כל קוצץ אוכל מפסולת המחוברת לו מפרק קרינן ליה והא לא אמרה אלא ר' יהודה דתנו רבנן הצד חלזון והפוצעו אינו חייב אלא אחת ר' יהודה אומר חייב שתים שהיה ר' יהודה אומר פציעה בכלל דישה אמרו לו אין פציעה בכלל דישה ואמר רבה מאי טעמא דרבנן אין דישה אלא בגדולי קרקע ועד כאן לא קא מחייב ר' יהודה בחלזון שאין לו עור משום עשיית חבורה אלא משום דישה דהיינו מפרק ואי כל חבורה בכלל דישה משום חובל או משום שוחט הוה ליה לר' יהודה למימר והויא ליה מתניתן דחובל בהן ר' יהודה בלחוד ואע"ג דקשיא מאי איריא שמנה שרצים בלבד ועוד דאי משום מפרק קא מחייב מאי איריא בענין חבורה שאינה חוזרת אפילו תימא חוזרת מפרק הוא ומאי טעמא נצרר הדם אע"פ שלא יצא חייב הא לא פירק ואם תאמר משום שנעקר מקומו הא ודאי אין דרך פרוקא בכך וליכא למימר שחיבל אלא תולדות שוחט ושוחט דתנן במתניתן לא ילפינן ליה אלא מעורות אילים מאדמים דבחבורה מיקטלי ולא בשחיטה ומשום הכי איבעיא לן שוחט משום מאי מחייב רב אמר משום צובע ואקימנא דאף משום צובע קאמר והיכא דניחא ליה דניקו בית השחיטה דמא והכי גרסינן בירושלמי גבי השוחטו ריש לקיש אמר לית כאן שחיטה שחיטה תולדות חבורה היא ולמה תניתה עמהם אלא כיון דתנינן סדר סעודה תניתה עמהם ונטילת נשמה עיקר מכלל, דשוחט תולדה דנטילת נשמה הוא וחובל נמי תולדה דיליה היא שנטל נשמה שבאותו מקום ולהכי בעינן חבורה שאינה חוזרת ולא משכחת לה אלא בחיה שיש לה עור אבל חיה שאין לה עור אינו חייב עד שימית את כולה והיינו דאקשינן גבי חלזון אע"פ שאין לו עור כיון שהמיתו כולו ונחייב נמי משום נטילת נשמה ואוקמינא במתעסק ואי עביד ביה חבורה לא סלקא דעתא דמיחייב שהרי חוזרת היא לבריתה ואם כן לא נטלה נשמה שבאותו מקום וכן שאר שקצים ורמשים וגבי נצרר הדם ולא יצא לאו משום חבורה הוא דמחייב אלא משום צובע את העור ודברים אלו אע"ג דסברא אינון מיפרשי בירושלמי גבי הצובעו גרסי מה צביעה היתה במשכן שהיו משרבטין בבהמה ובעורות אילים מאדמים אמר ר' יוסי הדה אמרה נצרר הדם חייב המאדים אודם בשפה אחת חייב המוציא דם חייב משום נטילת נשמה שבאותו מקום וגרסינן נמי בפרק במה מדליקין אתפלגון ר' אלעזר ור' יוחנן חד אמר שחיטה עיקר וחבורה תולדה וחורנה מחלף הילכך אין לנו לשער החבורה בכדי שיצא ממנה דם כגרוגרת אלא בכדי כמה דלא הדרי בריא וצריכה עיונא ומי שיוכל לצלול במים אדירים להעלות מרגליות. תשובה. זו הקושיא ודאי ראוי להקשותה וחכם הוא שיסתפק בה אבל זה שהקשיתה בתחלתה מדקימא לן אין דישה אלא בגדולי קרקע אין ראוי למי שיבין ענין האב ומעינו ותולדתו להקשותה כלל שהתולדה אע"פ שהיא דומה לאב אינה לא האב ולא מעין האב אלא הפרש יש ביניהם ושאמרת והמפרק הוא הדש אינו כן אלא מפרק תולדה דדש שאין לומר שהשחיטה לענבים או החליבה לעזים דישה ולא עלה זה על דעת אדם אע"פ שהחייב בהן משום מפרק והואיל ומפרק תולדה דדש אין להקשות מדקימא לן אין דישה אלא בגדולי קרקע הדישה שהוא האב ועין האב אינה אלא בגדולי קרקע והמפרק שהוא תולדה דדש ישנו בגדולי קרקע ושלא בגדולי קרקע תדע דגרסינן בפרק אע"פ תני ר' מרינוס אומר גונח יונק חלב בשבת ואינו חושש מאי טעמא יונק מפרק כלאחר יד הוא ובמקום צערא לא גזרו רבנן הנה בפירוש דמפרק ישנו בבעלי חיים ועוד לא איירי תנאי ואמוראי בסוחט דג לצירו ובחלות דבש שריסקן אלא בענין מפרק דקא מתני לה גבי סוחט פירות דהיינו מפרק הילכך ליכא לאקשויי מהאי אסיפא כלל ודקא מקשית ואי משום מפרק אמאי תלינן חבלה בעור וכולי יש להשיב בשיש להן עורות הוא שהדם מבליע בבשר ולא בעור ולפיכך אם חבל עד שיצא הדם או עד שיצרור בעור הוא דקרינן ליה מפרק שפירק הדם מן הבשר כמו משקה המובלע בזית או בעינב לא בקליפתו והקליפה של אוכל עליו כמו העור על הבשר אבל בשאין להן עורות שהדם או הליחה מצוי בגוף כולו אפילו חבל ויצא הדם או הליחה לחוץ לא קרינן ביה מפרק שאין לאותו הדם או הליחה בזה הגוף מקום מסוים עד