ברכת אשר על התורה, במדבר כב:א

רק השנה שמתי לב לכך ששם ה' יתברך שבפי בלעם הוא כמעט תמיד שם הוי'ה. כך בפרק כב, פסוקים ח, יג, יח, יט; בפרק כג, פסוקים ג, ח, יב, כא, כו; ובפרק כד, פסוקים ו ו־יג. רק פעם אחת הוא משתמש בשם אלהים (כב, לח), פעם אחת בשם שדי (כד, טז) וארבע פעמים בשם אל (כג, יט, כב; כד, ח, טז). אגב, המלאך הוא תמיד מלאך ה', וביתר ההקשרים בא לעתים ה' ולעתים אלהים. לכאורה קשה למצוא כאן שיטה. (פ' בלק תשס"ג) וראה "העמק דבר" (כב, ח). לדבריו, נבואה בשם ה' גבוהה במעלתה מנבואה בשם אלקים. בלעם התפאר שהוא נביא ממש (נביא ה'), והכתוב מורידו כל פעם לדרגתו הממשית (נביא אלקים). עיין שם עוד. הערת הרב איתן שנדורפי שי': מעין זה אצל ר"ע ספורנו (למעלה יב, ו-ח).

כבר שמו לב שבכל פרשת בלק אין לא פרשה פתוחה ולא פרשה סתומה, עד סוף פרק כד. השאלה היא: מה משמעה של עובדה זו? (פ' בלק תשס"ב) לשאלה זו נדרש מרן ה"חפץ חיים" בפירושו לתורה. לדבריו, החלוקה לפרשיות וההפסקות שבין פרשה לפרשה נועדו "ליתן רווח (פנאי, שהות) למשה להתבונן בין פרשה לפרשה ובין ענין לענין" (ויקרא א, א רש"י ד"ה ויקרא. השני). וכיון שהדברים שאמר בלעם לא נבעו מתוך מחשבה שלו, אלא ה' שם דבר בפיו וכפה עליו כל מילה ומילה, לא היו נחוצות כאן הפסקות, כי לא היתה כאן התבוננות אישית ושיקול דעת מצד בלעם מה לומר, אלא כל דבריו היו אמרי קודש מן השמים. וראה מש"כ בספר בראשית (כח, י).