ברכת אשר על התורה, בראשית כד:כא

רש"י ד"ה משתאה, לשון שאיה, כמו... משתאה, משתומם ומתבהל וכו'. בדיבור הראשון מתאר רש"י את שורש הפועל, ואלו בשני - את צורתו הדקדוקית, ולכאורה אין כל טעם בציון שני ד"ה, והרי פירוש אחד לפנינו. (ואלו בד"ה משתאה לה אין רש"י נדרש לפועל כלל אלא לתיבת "לה"). (פ' חיי תשמ"ט)

והרי זה אחד המקרים המעטים שבהם רש"י מקדים פירוש המלה לפירוש העניין, ועדיין לא מצאתי שיטה בזה. (פ' חיי תש"ן)

יש בדיבור תופעה תמוהה - רש"י מביא צורות מוזרות ביותר כדוגמאות "מגזרת" שולל, שממה, שמר. (פ' חיי תשנ"ד)

וכאשר הוא מביא דוגמאות להפרדתן של שתי האותיות הראשונות בהתפעל ע"י תי"ו, הוא מביא את הצורה שהיא יסוד הערתו בדיבור זה, וכבר ראיתי כגון דא, אבל זה תמוה. (פ' חיי תשס"א)