ברכת אשר על התורה, שמות ב:ג

רש"י ד"ה ולא יכלה עוד הצפינו, שמנו לה המצריים מיום שהחזירה וכו'. וקצת קשה, כי לפי זה צריך להניח, שהמצרים היו בטוחים שאכן יתרחש כאן נס גדול ובת ק"ל תלד, ראה דברי רש"י בפסוק א. (פ' שמות תשנ"ה) וראה "גור אריה" לפסוק א, שבאותו זמן לכל ישראל חיזק ה' את כח ההולדה ("פרו וישרצו"), ואכן לא נעשה כאן נס מיוחד דווקא ליוכבד.

רש"י ד"ה בחמר ובזפת, ...כדי שלא יריח אותו צדיק ריח רע של זפת. ע"כ. ומקורו בגמרא בסוטה (יב ע"א). והדברים מזכירים את הנאמר אצל יוסף (בראשית לז, כה ד"ה וגמליהם נשאים וגו'). (פ' שמות תשנ"ט)

רש"י ד"ה ותשם בסוף, הוא לשון אגם... ודומה לו (ישעיה יט, ו) "קנה וסוף קמלו". וכן רש"י מסביר גם להלן (יג, יח ד"ה ים־סוף) "...וסוף הוא לשון אגם". וגם שם הוא מפנה לפסוק שבישעיה. וקשה לי, מה צריך כאן לשון אגם שהוא קשה לעצמו ואינו מוזכר לא בפסוקנו ולא בישעיה. (פ' בשלח תשמ"ד)

והנה זה עתה קניתי לי "אוצר לעזי רש"י" לר' משה קטן שי' (יצא לאור בחנוכה), והוא מפנה לירמיה (נא, לב), שם בא אגם במשמע של צמח. (פ' שמות תשנ"א)

וצריך לדבר עמו פה אל פה, מן הסתם יבא לבר־מצוה של רפאל שי'. (פ' שמות תשנ"ב)

אכן היה, אך לא זכר בעל פה, ואין לי טענה. וראה מה שכתבתי להלן (יג, יח). (פ' בא תשנ"ב)

והנה לשון "אגם" נלקח מדברי הגמרא (סוטה יב סע"א-ע"ב): ותשם בסוף, רבי אלעזר אומר - ים־סוף, רבי שמואל בר נחמני אמר - אגם, כדכתיב "קנה וסוף קמלו" (ישעיה יט, ו). ע"כ. ומבאר שם רש"י: אגם של עצי ערבה וקנים דקין, והוא קנה וסוף דקרא. קנה - קנים, סוף - ערבה דקה. ע"כ. כלומר, אגם הוא משהו כמו צמחיה סבוכה, ולא במשמע מקוה מים, כמקובל כיום. (פ' שמות תש"ס)