ברכת ראש ברכות י

בס״ד פיתחא זעירא נקטינן בסידורן בסידור רבינו הקדוש תורה שבעל פה לששה סדרים וסימנך ומין נקט. וי"ל דרימז לסימן סדר זמנים ששת ימי בראשית. כי סדר זרעים הוא ענין התפשטות כוחות הארץ לחוץ בצמצום מקום פרטי. וזהו נגד יום אחד שהיה אז ה' הוא ושמו לבד. ועלה ברצונו הפשוט בחסדו לברוא את העולם בהטפשטות האורות על ידי צמצום כנודע. ולזה פתח רבינו הקדוש בראש סדרו ביחוד ה' ואלהותו. ואח"כ בדבר ה' נעשה הארץ וכל תולדותם בכח פנימי להוציא זרע למינהו כפי' רש"י שם. וביום השני ברא רקיע השמים שבו נקבעו שמש וירח וכל צבאם גבורי כח עושי דברו והיו לאותות ולמועדים ולימים ושנים. וזהו סדר מועד. וביום ג' התחיל להוציא מכח אל השועל תולדות הארץ בעץ פרי ועשב הארץ לתפארת אדם לשבת בית. כי כולם לא נבראו אלא לצרכו שנאמר אחור וקדם צרתני, אחור למעשה בראשית וקדם לפורעניות. שזה מורה שהוא מבחר כל היצורים וכולם תלוים בבחי' האדם להעלותם או להשפילם וביארתי דבר זה לקמן (ס' ע"א) במאמר רז"ל שם. וזה הוא אשר יצר את האדם בחכמה שהתקין מזונותיו ואח"כ בראו כמאמר חז"ל (עיין לקמן ס') בתוס' שם. ועשה לו עזר כמאמר חז"ל אדם מביא חטים כלום חטים כוסס כו' והיא לו לחוסן זה סדר נשים וסמוך לו סדר נזיקין. כי רובם נכשלין בגזל ומושיען מזהירן לפרוש מזה. וקופה מלאה עונות גזל מקטרג בראש. וזה נגד יום ד' שנתלו המארת חסר כתיב יום מארה ליפול אסכרה בתינוקות גדיים ממושכנין על הרועים ובשביל ד' דברים המאורות לוקין כמאמר חז"ל. וכשייטיבו מעשיהם מאותות השמים אל תחתו. וביום חמישי וששי נבראו כל נפש חיה לצורך האדם ולקרבן על חטאת האים או לריח ניחוח וזה סדר קדשים לכל נפש החיה גם להבדיל בין החיה הנאכלת ואשר לא תאכל. וביום הששי שבא נחש והשיא לחוה והטיל בה זוהמא ועל ידה גם אישה אכלו מעץ הדעת לדעת טוב ורע. ונגזר מיתה על כל נפש חיה. ניתן על זה סדר טהרות. להבדיל בין הטמא ובין הטהור. וזה נמי נגד ששת ימי הבנין כנודע:

(ב) עוד י"ל ע"פ מאמר חז"ל ויהי ערב ויהי בוקר מלמד שהיה סדר זמנים קודם לכן וזו פלאי, וחכמי האמת אמרו בה טעמא. ואנן בדידן לפרש על פי מאמר חז"ל. דהנה התוס' (ראש השנה כ"ז) ד"ה כמאן הקשו על הפייט שיסד בגשם דשמיני עצרת כרבי אליעזר דבתשרי נברא העולם ובעל של פסח יסד כרבי יהושע דבניסן נברא העולם. ואומר ר"ת דאלו ואלו דברי אלהים חיים דבתשרי עלה במחשבה להבראות ולא נברא עד ניסן. אך קשה על זה מדמצלינן זה היום תחלת מעשיך כרבי אליעזר. גם כל המדרשים מורים שבתשרי היה הבריאה. ואיתא במ"ר שבראש השנה עמד אדם בדין ויצא בדימוס. גם בתקוני זוהר בראשית בתשרי ברא. ולולא ד"ק נראה בהיפך. שבניסן עלה במחשבה להבראות ובתשרי נברא ממש. וביאור דבר זה. גם לבאר ענין מחשבה ומעשה. זה הוא. כי סוף מעשה במחשבה תחלה. וסוף מעשה הוא התכלית של המעשה. כמו האומן העושה איזה כלי לאכילה וכיוצא בזה. פעולת הכלי אינה חכליתות. כי אם אין לו מה לאכול אינו צריך להכלי. וזה פירוש הפסוק כה אמר ה' אני ראשון ואני אחרון ומבלעדי אין אלהים. והיינו כי ראשית גילוי היה בשם הויה והוא תכליתו וסופו כנודע בהויה וקוצו שהוא היה ויהיה להטיב בחסדו. אך פעולת הבריאה היה בשם אלקים בדין לרפאות החוטאים שיצמח מזה התכלית, כהרופא שנותן סמים מרים. בפעולה זו אינה תכליתית כי אם הכנה לתכלית הרפואה. גם זאת אין בלעדו כי הכל מאת ה' לכוונת התכליתית שיהיה על צד היותר טוב. ולזה בראשית ברא אלהים את השמים. כי שם שולט הדין ביותר. וכי ראה שאין העולם מתקיים בדין שיתף עמו מדת הרחמים כמו שנאמר קיום עשות ה' אלהים ארץ ושמים.. כי שיתוף זה של מדת הרחמים נצרך לארץ יותר משמים. כי אין אדם צדיק שארץ אשר גו'. ומה שאמרו חז"ל בתחלה עלה במחשבה להבראות במדת הדין ראה כו' איירי במחשבת בריאת הפעולה. לא על מחשבה התכליתית. ועל זה אמר אלה תולדות וגו' ארץ ושמים. כמש"ל במשנה דרצה לומר תכלית והבריאה עיקרו בא מתחלה על ידי ארץ ממעשה בני אדם. ולזה דרשו בב"ר בהבראם. באברהם. שבעבורו הושתת העולם. וזה שחקרו חכמי ראשונים אי מלאך גדול מאדם או איפכא. אלו ואלו דברי אלקים חיים. והיינו שבעצם הבריאה מלאכים גדולים בהשכלה רבן של אדם הראשון ומשה רבינו ומי לנו גדול מיהושע שנפל על פניו כראות פני מלאך. ה' אך להתכלית האדם גדול שעתידים מלאכים לומר לפניהם קדוש. ולכן לגבי אברהם היו נחשבים כאנשים:

(ג) וכאשר נחקור בזה עוד תמצא כי כמו שראשית מחשבת תכלית הפעולה היה בניסן כן ראשית מחשבת תכלית פעולות עם ישראל בענין אברהם ושרה ברוב נסים היה בניסן. אשר מצד טבעיות בריאת העולם היו עקורים כמאמר הכתוב הביטו אל צור חיצבתם גו' כי אחד קראתיו מצד הבריאה שלא היה ראוי להוליד רק להיות הוא לבדו ואחר כך ואברכהו וארבהו. וכן דרשו חכמינו מן הכתוב בשרי עקרה אין לה ולד אפילו בית ולד אין לה ובפסח באו המלאכים לבשרה ואז חדלה סיבת עקרתה ונוצר לה בית ולד לפעולת העבור כפרש"י על הפסוק ויקח חמאה וגו' ולחם לא הביא שפירסה שרה נדה וטמאה העיסה ואין טעמא אלא דם הבא מהמקור כלשון הכתוב ממקור