ברכת רצ"ה סח

גזה"כ החמירו חכז"ל כמו שהחמירו בתרי ותרי דא"כ בהך דשני שבילין היה לנו להחמיר מדרבנן עכ"פ. ואשר ע"כ מחוורתא כדפרישנא מעיקרא דרק מטעם דאתיליד ריעותא כזו דשכיח לאיסור החמירו בס"ד ופשיטא א"כ דל"ח חזקת הנדרס מנגדת לחזקת הדורס וכנ"ל ודו"ק היטב בכ"ז ויש לי עוד הרהורי דברים אולם לא צרפתים עוד בכור הבחינה ולכן קצרתי: עוד אמינא להוכיח כדעת הצ"צ ז"ל מסוגיא עצמה דבאמת צריך להבין הא דתפסו כל הפוסקים ז"ל במושלם דהיכי דהרג אחד אמרינן דנח רוגזא דבש"ס לא נמצא רק קטע רישא דחד מינייהו וא"כ למה לא נימא דקטע רישא דוקא מדלא נקט המית אחד. אמנם אי נימא כשיטת הצ"צ ז"ל ניחא דס"ל להפוסקים ז"ל דמצד הסברא אין לחלק בין הרג לקטע רישא. והא דנקט קטע רישא היינו משום דעי"ז ידעינן שמת ת"י הדורס משא"כ במת אין להתיר רק כשראינו שמת ת"י הדורס וכמובן וזו ראיה נכונה לדעתי: והנה בהגהת דרישה ז"ל כתב בטעם הדבר שכתב הר"ן ז"ל דלא חיישינן שמא דרס האחרים קודם דקטע ראשו של זה דחזקה שאין הנדרס יכול להציל א"ע מהדורס ובודאי הרגו תיכף בביאתו. מדבריו ז"ל נראה בעליל דס"ל דלדעת המחמירים בהך דלא ידעינן הוא משום דלדעתם גם בספק השקול אסור מדינא והיינו דס"ל דבריעותא מחיים חשוב חזקת איסור ול"מ החזקה שלא נעשה מעשה הדריסה דאל"כ בלא"ה ניחא הא דל"ח שדרס מקודם שהרג לזה אף להר"ן ז"ל שהוא מהמחמירים בהך דלא ידעינן כו' וכנ"ל. ועכצ"ל לפ"ז לדעת הדרישה ז"ל דרק בבא לטרוף טרף ולהרוג איכא חזקה זו דאין הנדרס יכול להציל עצמו אבל לא היכי שבא לדרוס לבד דאל"כ יקשה בהך דלא ידעי' כו' דאסורים לדעת המחמירים דע"כ מיירי שלא נפצע שום אחד מהם דאל"כ ליכא למ"ד דל"ח לכולם דזה גרע יותר מאיהו שתק ואינהו מקרקרן דכולם אסורים וכמבואר דמדוע נחוש הא יש הוכחה דלא דרס דאין הנדרס יכול להציל עצמו א"ו כנ"ל דכל שאין אנו רואין שבא לטרוף ולאכול והיינו דחזינן שהרג אחד ל"ש חזקה זו. ובזה נסתר מ"ש הגאון חת"ס ז"ל דלפי דברי הגהת דרישה הנ"ל ליתא לדינא של הצ"צ ז"ל דהתם כיון שאנו חוששין שמת אח"כ ליכא הוכחה שבא לטרוף טרף ול"ש חזקה זו דאין הנדרס יכול להציל א"ע וכנ"ל וז"ב לדעתי: אחר כל הדברים האלה והחזיון הזה נראה לנדון שאלתינו הנה אחר שבבוקר נמצא האווזא מתה אין להתיר האחרות מטעם דנח רוגזא דדילמא לא מתה ת"י הדורס וכמ"ש הצ"צ ז"ל וכאשר בררתי דטעמו ונימוקו עמו

ומה שהביא כ"ת בשם הגאון מהרש"ק ז"ל דכתב בכה"ג שנדרס האחד בראשו וצוארו שהוציא חוץ לכלוב דהו"ל ספק על דשמא לא דרס בתוך הכלוב ומטי לה מתשו' הב"ח ז"ל ליתא לדעתי. דפשיטא דאין לדון להחשיבו ספק על בשביל שהי' בתוך כלוב שהקנים חולקים רשות לעצמן דמה ענין חילוק רשות לזה ועיקר הך דספק על היינו שהספק היא דלא ראה אותם והספק היא בהריעותא דלא הי' ריעותא כלל ואחזוקי איסורא לא מחזיקינן וא"כ כל שבודאי ראה אותם הוא בכלל ס"ד שדינו של הב"ח ז"ל היא רק היכי שנוכל לומר שלא ראה אותן וכשהי' א"כ סמוך לכלוב דודאי ראה אותן או אף היכי שלא ידעינן אם הי' אצל הכלוב ורק שבכלוב היו הקנים רחוקים זה מזה שנראה תיכף מה שבתוכו אינו ענין לספק על וכנ"ל וז"פ וברור: והנה כפי אשר נראה מלשון השאלה אכל הדורס מהאווזא הנמצאה מתה ואם כן הוא יש לדון להתיר לפ"מ דאיתא בב"ק דף ט"ז דארי דורס ואוכל מחיים הוי אורחא וטורף ל"ה אורחא וזאב טורף ועיין ברא"ש ז"ל שם שכתב דברדלס ושאר החיות הם כזאב דאורחא בטרפה דדוקא ארי שהוא מלך לא יחת מפני כל ואוכל מחיים אבל כל שאר החיות מפני מורך לבם אינם אוכלים כשעוד הנדרס מתנענע עיי"ש וא"כ בנ"ד שהי' הדורס טהור ברדלס אחרי שאכל ממנו יש הוכחה שמת ת"י ול"ח לאחרות דנח רוגזו אולם אחרי שהתבוננתי ראיתי דדברי הרא"ש ז"ל הנ"ל לאו ד"ה הוא ועיין פירש"י ז"ל ב"ק שם אהא דקאמר הש"ס אהך דחיה שנכנסה לחצר הניזק וטרפה ואכלה דלצדדים קתני עייש"ה דנראה מדבריו ז"ל דרק ארי אינו דרכו לטרוף ולאכול אבל שאר החיות אורחייהו בין בטריפה בין בדריסה דחיה סתמא קתני בין ארי בין שאר חיות ועיין תוס' שם ד"ה והתניא כו' ובכולם קתני דדרסה ואכלה הוי אורחא. ועיין תוס' חולין דף ס"א דהדורס דקתני בסימני עופות טמאים שהיינו דדורס ואוכל מחיים מדבריהם מבואר דלאו דוקא ארי עייש"ה. עכ"ז בכה"ג נראה דיש לסמוך ע"ד הרא"ש ז"ל הנ"ל להתיר המכירה לעכו"ם עכ"פ והנלפע"ד כתבתי: סי' כו ב"ה בריסק יום א' ר"ח אדר תרכ"ח לפ"ק. אשיב ואומר שלום לכבוד ידיד עליון וידיד נב"י הרב הגאון חריף ובקי ידיו רב לו במלחמתה של תורה. בפלפול וסברא מפורסם לשם ולתפארת בישראל גדול שמו מוה' דוד ני' אבד"ק קארלין יע"א

אחר תתי שלום למעכ"ת כמשפט לאוהבי ה' וחושבי שמו זה כשלשה שבועות הגיע עדי יקרת מכתבו עם שאלתו שאלת חכם ואבוא היום להשיב לכת"ה על סדר קונטריסו ואת אשר עם לבבי אשיחה כיד ה' הטובה עלי וזה החלי בעזרתו ית' אשר מאתו אשאלה ג"כ עזר לבל אכשל בדבר הלכה זו חומר איסור כרת ח"ו

תוכן השאלה באשה אחת אשר תמצא בכל עת על עד הבדיקה כתם אדום וזה כשתי שנים אשר לסיבה הזאת אינה יכולה לטהר. ומתחלה היה לה וסת קבוע ושלא בשעת וסתה לא ראתה רק בעת בדיקתה נצבע העד בכתם אדום ועתה חדל להיות לה אורח כנשים וכאשר שאלה פי רופא א"י מומחה אמר שיש לה מכה בבית החיצון כי כן ראה בחוש בכלי הראות המיוחד לזה וכן ישפוט ג"כ רופא ישראל אלא שאינו מומח' כ"כ לשפוט כן בבירור ורק שכן נראה לו. וכאשר עשתה עפ"י ציווי מכ"ת בדיקה ע"י כיס ארוך ממולא במוך לא מצאתה שום דבר על ראשו ורק במקום אחד במקום נמוך שנראים הדברים שהמכה היא בביה"ח בצד ידוע פונה לחוץ ע"כ תוכן השאל' ומעכ"ת פתח בהצלה תחלה ואבא על ראשון ראשון: בתחלת דבריו יצא מעכ"ת לדון ולומר דהא דאמרי' בש"ס דנדה דף ט"ז דהרואה דם מחמת מכה אפי' בתוך ימי נדותה טהור' היינו דיודעת עתה שהדם יוצא מהמכה ואף שגם בעלי התוס' שם לא החמירו לומר כן רק בשעת הוסת דוקא ומשום דאל"כ לא תאסר לעולם היינו שכל שלא בשעת וסתה אין להם הכרע אבל מ"מ יש לומר כן והביא דברי הרשב"א ז"ל המקיל מכולם ודברי סה"ת והמרדכי ז"ל דבשלא בשעת הוסת לא בעינן רק שנדע שהמכה מוציא' דם אבל לא שהדם שותת עתה מהמכה. אמנם כת"ה בעצמו בא לומר ולחלק בין רואה דם מחמת תשמיש ובין רואה דם מחמת מכה. דברוא' דם מהמכ' בעינן שידעו שהדם יוצא מהמכ' וכלישנא הרוא' דם מחמת מכה והביא ראי' מפורשת מהתוספתא פ"ג דאיתא שם בזה"ל היוצא מהחדר אם ידוע שהוא דם מכה טהור ואם לא ספק דם החדר ספק דם מכה טמא ומבואר מזה דכ"ז שלא נדע בבירור שזה הדם מהמכה ספיקו טמא עכת"ד. אולם לדעתי אין מהתוספתא הלזו ראי' לסתור דעת גדולי המורים ז"ל דגם המחמירים לא הוצרכו