ברכת רצ"ה רסד

דעיקר הטעם דמחלל שבת כעובד ע"ז הוא כמ"ש רש"י ז"ל שזה כופר בד' וזה כופר במעשיו חידוש העולם וזה ל"ש רק כשמחלל שבת במרד ובשאט בנפש שאינו מחשיב את השבת משא"כ בנדון ההיא שמחלל השבת לתכלית וכוונה רצויה. וצ"ל דס"ל להמג"א ז"ל דכיון שמיירי שאונסין אותה גם האיסור ע"ז אינו חמור ככופר בכל התור' דאינו מודה בע"ז וכדקיי"ל דעובד ע"ז מיראה פטור ממיתה מה"ט. ולפ"ז אין ראיה לכאור' מדין זה דפעמים רבות נגד פעם אחת חשוב איסורא רבה נגד איסורא זוטא די"ל דבהך שהוציא' להמרה אף שתחלת ההמרה באונס מ"מ ידוע שכשתטמע בין העכו"ם תעבור ברצון וחילול השבת בכה"ג הוי איסורא זוטא נגד עע"ז ברצון וכנ"ל. ובזה נכונים דברי הב"ח ז"ל שכ' לחלק בין הך דהכא להך דסי' שכ"ח דהכא יפחידוה שתמר והתם מיירי שרוצין לאנסה דאונס רחמנא פטרי' ואינה עביר' כ"כ. והמג"א ז"ל הקשה עליו דכפי הנרא' מדברי הרמ"א ז"ל גם הכא מיירי באונס וגם דמדברי התוס' בריש שבת מבואר להיפוך דבאונס אומרים לאדם חטא בשבילו ולא כשפשע וכהך דהדביק פת בתנור. ולפי"ז י"ל דכוונת הב"ח ז"ל דבאמת הכא מיירי ג"כ באונס ורק דעיקר הטעם משום דאחר שתטמע תעבור ברצון דלענין האיסור ל"ח אח"כ אונס ומ"מ ל"ד להך דהדביק פת בתנור דהתם פשע מרצונו בתחל' משא"כ הכא שתחלת ההמרה הי' באונס ואך שאח"כ מחמת הטבוע בין הגוים תעבור ברצון ול"ח פשיעה לענין זה ודמי להך דשפח' שעבדו בה איסורא דכתבו התוס' דכיון שהיא מחזרת אחריהם חשיבי כאנוסים ואומרים חטא בשבילם אף דלענין איסור פשיטא דהוי רצון והך דסי' שכ"ח מיירי באונס גמור דאונס רחמנא פטריה. ואפשר דכוונת המג"א ז"ל להך דתמיד נשחט שהביאו התוס' דעברו כהנים אעשה דהשלמה כדי שיוכלו אח"כ לעשות הפסח עשה שיש בה כרת והתם אנוסים גמורים הם. אך עדיין יש לחלק בין עבירת ל"ת שבאונס אינו עובר שאינו מורד ובין לזכותו לקיים מ"ע חמורה כפסח החביב בעיני ד' ועיין ברמב"ן ז"ל מה שביאר בטעם זה הא דעשה דוחה ל"ת עייש"ה ותבין [וע"כ צריך לחלק בהכי דלא יקשה מהך דתמיד נשחט לדעת הרשב"א ז"ל החולק שהבאתי] ודו"ק. ולפ"ז אין ראיה משם לנ"ד שלא יקנו דגים שבת אחת או שתים בשביל שיתעדנו העניים שבתות הרבה דהתם י"ל דמטעם אחר קאתינן עלה וכנ"ל אבל לא משום פעמים רבות נגד פ"א חשוב רבה נגד זוטא. אולם בב"י ז"ל שם כתב ג"כ דפעמים רבות חשוב איסורא רבה ע"ש. ובאמת כי כן הדעת נוטה ומוטב א"כ גם באותה מצוה עצמה שיעשו איסורא זוטא ועיין בבה"י יו"ד סי' רי"ח שכ' דדוקא כשנתיקרו הדגים יותר משליש אבל עד שליש אין לעשות תקנה [דהידור מצוה עד שליש]. אולם לפי הנ"ל אמינא לדון להיפך דשנתייקר שליש יש לעשות תקנה כדי שלא ימנעו אותן שקשה עליהם לקנות ביוקר דאומרים להם שיעשו איסורא פ"א כדי שיזכו האחרים פעמים רבות דחשוב מצוה רבה וכנ"ל דאף דהידור מצוה עד שליש מ"מ אותן שמחמת חמדת ממון החשיבה עליהם אינם מקיימים ל"ח פושעים וכנ"ל מהך דאיתא דעבדו בה איסורא. אולם היכי שנתייקר יותר משליש דמעיקר הדין אין חיוב לבזבז יותר אין לעשות תקנה דאין כאן זכות כ"כ לאחרים כיון שפטורים לבזבז יותר ול"ד להך דאונס גמור לדעת המג"א ז"ל ולפמש"ל בקיום מ"ע גם להב"ח ז"ל דהתם העביר' נעשית אלא שהתור' פטרי' לזה שנאנס מעונש משא"כ בזה שהתור' פטרתו לכתחל' שאינו מחויב לבזבז יותר וז"ב והנלפע"ד כתבתי ושלום על ישראל ועל רבנן מכבדו כערכו ה': סימן צה יום ג' ך"ח למב"י שנת תרל"ה פה"ק רישא

נעניתי להפצרת האשה הנעצבת מ' שרה אשת הר"ר צבי הירש מפראסקרוב לעיין בדינה ע"ד אשר איזו רבני רוסיא נתנו היתר לבעל' לגרשה בע"כ או לישא אחרת עליה וגופא דעובדא לא נודע לי בעצמי רק כפי אשר אנכי רואה מפסק דין אשר נתן בידה הרב הה"ג מהרימליב. תוכן הענין כי זה יותר מעשרים שנה האשה הנ"ל נשואה לבעל' וזה כחמש שנים אשר חתמה לו כתב שאם יעברו שתי שנים עוד ולא תלד תקבל מאתו ג"פ ובכתב הנ"ל נאמר שקיבל' עליה זה באו"ש והאש' טוענת כי לא קראה הכתב ולא ידעה מענין או"ש וכי אחר עשיית הכתב הנזכר נסעו יחד לוויען לדרוש ברופאים שמה והמה אמרו לו כי היא בריאה וראויה להוליד והמניע' היא רק מצדו ונתנו לו רפואות וזה ד' שנים אשר הפילה ואח"כ השליך הרפואות אחרי גיוו והנה תשובת הבעל על טענות' לא נתברר יפה בדברי הרב הג' הנ"ל ואך מהמשך פלפולו נרא' שהוא מכחיש הכל זה תורף ענין הנשאל ואבוא היום להגיד דעתי דעת תורה כיד ד' הטובה עלי וזה החלי בעזרתו ית'

הנה בגוף הדבר אי גזר רגמ"ה ז"ל גם במקום מצוה נחלקו הפוסקים ז"ל וכמעט כל האחרונים ז"ל הכריעו והחליטו כדעת המחמירים דאפי' במקום מצוה גזר רגמ"ה ז"ל ובפרט בענין שהה עשר שנים ולא ילדה דלדעת השב יעקב והח"צ ז"ל ישיבת חו"ל אינו מהמנין וכבר האריכו בזה האחרונים ז"ל ונלאיתי להעתיק דברי כאו"א ביחוד כי אל יושבי על מדין אשים דברתי אשר ידרשו זאת מעל ספר ואף אי נחשוב זה לספק פלוגתא הנה גם ספק חרם להחמיר ואף שהנוב"י ז"ל דעת' להקל בספק חדרגמ"ה ז"ל דהוי ספק דברי קבלה רבו החולקים עליו וכמבואר למעיין וביחוד בנ"ד גם לדעת הנוב"י ז"ל אין להקל מספיקא דבמקום חזקה גם בדרבנן מחמירים בספק והכא הוי חזקה לאיסור דעד עשר שנים היה בודאי עליו חדרגמ"ה ז"ל שלא לישא אחרת ושלא יגרשה בע"כ ואנו דנין אם עתה נשתנה הדבר והותר החרם אם אין וידעתי גם ידעתי מ"ש המפורשים ז"ל דאין לדון ענין חזקה בכה"ג דאין החזקה של האיש הפרטי הלזה יכול להכריע ספק כללי שאנו מסופקים ספיקא דדינא וכדומה. אולם אנכי הראיתי בחידושי דלאו ד"ה היא עיין ברא"ש ז"ל שבת דף ל"ד ומדבריו נראה בעליל דס"ל דבנאכל עירובו ביה"ש שפיר הוי חזקה להתיר אף דספק ביה"ש היא ספק כללית ואנכי המתקתי הדברים דענין חזקה יש בה שני טעמים הא' מצד גזה"כ וחוק התורה דאין להוציא דבר מחזקתו רק בענין ברור. וגם דהחזקה מכריע הספק ושני הטעמים כ"א בפ"ע סגי דגם בתרי ותרי מוקמינן מדינא אחזקה דבזה אין לדון מטעם שהחזקה מכריע דלא יהא הכרעת החזק' גדול' מאילו הי' עוד שני עדים דתרי כמאה וכמ"ש התוס' לענין מגו. ומטעם השני קיי"ל דחזקת האם מהני לבת שהחזק' הכריעה את הספק. ומעתה אף שצדק' סברת המפורשים ז"ל לענין הטעם הכרעת החזק' דאין החזק' של איש פרטי יכולה להכריע ספק כללי מ"מ יש לדון ולומר דכיון דספיקא היא מ"מ א"י להוציא הדבר מחזקתו מגזה"כ דאין להוציא מחזק' רק בדבר ברור וכנ"ל בהך דתרי ותרי ודו"ק

שוב ראיתי בתשובות תועפת ראם להגאון מהרמ"ט ז"ל מיאססי שהרגיש ג"כ בזה דמדברי הרא"ש ז"ל בשבת שם מוכח דלא ס"ל כסברת המפורשים ז"ל הנ"ל