ברכת רצ"ה רלז

דלפי הס"ד משום חששא דבדדמי קאתי עלה דטב"ע גרע מסימנא ולזה אין ראי' א"כ מהך דמותרין בנשותיהן דהתם גם האשה מכיר' אותו ובשנים לא שייך בדדמי ולא אייתי ראי' מזה רק לענין חשש איתרמי [ומזה יש קצת ראי' דלא מהני אי סימנין דרבנן גם צירוף שני סימנים אמצעים דאל"כ אין ראי' לפ"ז מהך דטב"ע דקלא דסומא ובלילה דלענין חשש אתרמי טב"ע עדיף מסימנא אם לא דנימא כמ"ש במק"א לחלק לגבי צירוף סימנין בין היכי ששני הסימנים המה בדבר אחד ובין היכי שיש בשני דברים סי' א' בכאו"א והבן זה כי קצרתי)

ולפ"ז צ"ל דרבא ס"ל מצד הסברא דאי ניחוש בטב"ע לבדדמי טב"ע גרע מסימנא ואי לא חיישינן לבדדמי טב"ע עדיפא דאל"כ עדיין לא נדע דטב"ע עדיף מסימנים מטעם דבדדמי דמהך דסומא ובלילה אין ראי' לענין חששא לבדדמי וכנ"ל ובזה ניחא דלא יקשה לפמ"ש בחידושי דגם לפי הס"ד דרבא ל"ה ס"ל דגם בע"ה לא חיישינן כלל למשקר דזה דבר שאין הדעת סובלתו דנימא שיהי' כל אדם נאמן בדיבורו דגם בת"ח חידוש הוא ובעינן שנדע שאינו משנה בדיבורו מעולם וכמבואר בש"ס דב"מ ר"פ אלו מציאות שם ורק דהוי ס"ד דרבא דאי לאו חשש בדדמי הי' צריך להחזיר אבדה בטב"ע גם לע"ה מטעם ברי ושמא ברי עדיף כיון דאין כאן להמוצא הטוען שמא חזקת ממון ולפי המסקנא ס"ל דלא מהני ברי דידי' דהמוצא מחזיק עבור רובא דעלמא וכאשר האריכו בפינה זו האחרונים ז"ל דא"כ מאין הוכיח רבא לפי הס"ד דסימנים עדיפא דאף אי שווים המה ניחא דכיון דעיקר הטעם דמהדרינן אבידתא בסימנים אי סימנים דרבנן דלפי הנ"ל הסוגיא אזלא דסימנים דרבנן] היא משום דניחא לי' לבעל האבידה דאמר כ"ע לא ידעו סימנים דידה וזה ל"ש גבי טב"ע דע"ה דחשיד למשקר ופשיטא דלא ניחא לי' לבעל אבידה ולא מהדרינן א"כ לע"ה מטעם חשש בדדמי דדמי לחששא דסימנים דאי לאו הך סברא דניחא לי' כו' לא היינו מחזירין ולפי הנ"ל א"ש אי חיישינן לבדדמי ממילא מצד הסברא סימנין עדיפי ולא שייך להשוות טב"ע לסימנים רק לענין חשש איתרמי וכנ"ל ודו"ק: ולפ"ז צ"ל ג"כ דאי הוי אמינא דמטעם חשש איתרמי שוה טב"ע לסימנים ושניהם מועילים מדרבנן חדא תקנה הוי דלא ניחוש באבידה לאיתרמי ונהדר איפוא לת"ח בטב"ע ולע"ה בסימנים דאל"כ מאבדה גופא הוי מצי לאוכיחי דטב"ע עדיף דאל"ה היאך מהדרינן לת"ח בטב"ע דבזה ל"ש טעמא דניחא לי' לבעל אבדה דעיקר הטעם משום דקשה למצוא עדים וזה לא שייך רק לענין תקנתא דסימנים אולם אחר דתקנו להחזיר בסימנים למה יהי' ניחא לי' שנחזור לת"ח בטב"ע וע"כ דחדא תקנתא הוי ואי לא נחזיר בטב"ע לת"ח דניחוש לאיתרמי ממילא לא נהדר ג"כ בסימנים ושפיר א"כ ניחא לי' לבעל אבידה וכמובן. ומזה הוכחתי דגם לפי מה דמסיק דטב"ע עדיפא מ"מ כשבא אחד ואמר סימנים ות"ח מכירו בטב"ע לא יהבינן לי' לת"ח ומשום שיש הוכחה שמשקר דאל"כ יקשה במקום דשכיחי ת"ח היאך מהדרינן בסימנין ומשום דניחא לי' לבעל אבידה והיינו משום דאם לית לי' עדים הרי הוא אבודה ממנו ותקנתא זו טובה היא לי'. וגם למאן דאית לי' עדים עכ"פ לית לי' פסידא בתקנ' זו דגם אח"כ יכול להוצי' מזה וכאשר ביארו כ"ז הקדמוני' ז"ל עיין ש"מ ב"מ שם דלת"ח בודאי לא ניחא לי' בתקנה זו דלדידי' נחזור בטב"ע ואין לו נ"מ בהתקנה ולהיפך יש לו הפסד דממוחזק לא יהי' יכול להוציא בלי עדים וכמובן. וכיון דשכיחי ת"ח לא נהדר בסימנין דשמא מת"ח היא דלא ניחא לי' וכנ"ל אלא ודאי דנגד סימנים לא יהיבנן לת"ח בטב"ע ואין א"כ בהתקנה הפסד לת"ח דגם עתה לא ניתן לו אחר שזה אמר סימנים ומזה מוכח עוד יותר דגם בסימנים וסימנים לא יהיבנן לת"ח בטב"ע דאל"כ עדיין יש הפסד לת"ח כשיאמר גם סימנים דמסתמא ידע להם וכדאמרינן מימר אמר כו' ודוק היטב] ואח"כ קאמר ר"י ברי' דר"מ תדע דאילו אתי בי תרי כו' והיינו דבעי לאוכיחי דל"ח כלל לבדדמי דאל"כ איך קטלינן בטב"ע דלענין חששא דבדדמי אין לחלק בין טב"ע לטב"ע וכנ"ל דכיון שאתה חושש לטעות הדמיון גם בטב"ע של פרצוף פנים של אדם איכא חששא זו ואינו דבר וענין ברור עכ"פ. ולמען הביא ראי' דלא חיישינן לבדדמי כלל ודלא נימא דבאמת י"ל בדדמי ורק דגם זה שיהי' דומה כ"כ בפרצוף פנים עד שיוכל לטעות לא שכיח כלל ולא יקרה כה רק פעם אחת מני אלף ודמי לסימן מובהק דמהני גם בדאורייתא קאמר דאילו אמרו פלניא דהאי סימנא והאי סימנא לא קטלינן ליה והיינו אף בסימנים מובהקים ביותר דהוא מה"ת [או לדעת הסוברים צירוף סימנים דאמרי האי סימנא והאי סימנא שני סימנים אמצעים דהו"ל כסימן מובהק] ובטב"ע קטלינן וע"כ דליכא למיחש כלל לבדדמי והא דהביא ר"י ברי' דר"מ ראי' מעדים וענין בדדמי אף דבשנים ל"ש בדדמי היינו דאי הוי חיישינן בטב"ע לבדדמי באחד עכ"פ א"כ ליכא שני עדים דעל האחד י"ל דאומר הטב"ע בדדמי ואנן בד"נ שני עדים ברורים בעינן דל"ד לעדות ממון דאמרי' לא איברי סהדי אלא לשקרא ומצטרפין עדותן לריב"ק משא"כ בד"נ וכמבואר בש"ס ופוסקים (ויש לדבר בזה במ"ש הגאונים ז"ל דע"א דלא מהימן אינו משום דחיישינן שמשקר ורק משום דחיישינן שאומר בדדמי ואכמ"ל] ודוק

ולפי הנ"ל לא מדמינן הכא שאר טב"ע טב"ע דקלא וחפצים לטב"ע דפרצוף פנים דאדם רק לענין בדדמי אבל לענין חשש אתרמי אדרבה מוכח דט"ע דפרצוף פנים עדיף טפי מדלא אייתי ראי' רק מסוגיא ובלילה ולא משאר בני אדם ביממא וא"כ שפיר יש לחלק גם לפי המסקנא דכל טב"ע עדיף מסימנים בין טב"ע דפרצוף פנים לשאר טב"ע דבטב"ע דפ"פ אין לחוש כלל לאיתרמי אבל בשאר טב"ע קלא וכדומה יש לומר דיוכל להיות דאיתרמי עוד בדומה לזה ורק שהוא דבר דלא שכיח כלל ומהני אף באיסור תורה כמו סי' מובהק ביותר ולא עדיף רק מסי' אמצעי אבל מ"מ לא מהני לדון עלי' דיני נפשות וכמו דל"מ לזה גם סימנים מובהקים ביותר דלזה בעינן דבר ברור באין ספק אף על צד היותר רחוק כגון טב"ע דפ"פ לא זולת אי משום דבעינן עדות ברורה לגמרי בדיני נפשות אי משום שזה אומר ברי ומכחיש דלא מהני נגדו גם רובא וחזקה וכמ"ש הרשב"א ז"ל בהך דנשאת לאחד מעדי' ולכך בעינן בהך דמסית שיראו אותו דוקא ול"מ טב"ע דקלא אף דמהני גם לענין איסור תורה וכנ"ל ועיין פירש"י ז"ל בפ"ד מיתות שם שכ' דאם אינן רואין אותו אף ששומע קולו יכול לומר לאו אנא הוי. מדברי רבינו ז"ל משמע שדעתו כטעם האחרון שכתבנו דמשום הכחשתו בברי קאתינן עלה דלא יועיל רק טב"ע דפרצוף פנים דאל"כ זה שפת יתר דאין נ"מ בדיני נפשות אם הנדון מודה או מכחיש אולם לפי מה שבררנו דלרבא דמי טב"ע דחפצים לטב"ע דקלא עכצ"ל כמ"ש בראשונ' דלכך לא מהני טב"ע דקלא בדיני נפשות משום דבד"נ בעינן עידי ראי' ממש שאין בעדות ד"נ שום צד ספק בעולם ולא משום שהנדון מכחיש בברי דאל"כ יקשה דאיך יועיל עדים שמעידים שחפץ זה שביד ראובן של שמעון הוא להוציא מיד המוחזק לטעון ברי דשלו הוא כיון שאין כאן רק טב"ע בהחפץ מצד העדים דדמי לטב"ע דקלא א"ו דרק בד"נ לא סמכינן על שאר טב"ע ורק של פרצוף פנים וכנ"ל ועיין בפוסקים ז"ל שהאריכו אי סי' מובהק ביותר מהני להוציא ממון מיד המוחזק עיין